כמה פיצוי מקבלים עבור שבר ביד? הערכת תביעה

הערכת תביעת פיצויים לאחר תאונה

היות ועורכי הדין במשרדנו עוסקים אך ורק בתחום נזקי הגוף, אנו נתקלים מדי יום בשאלה זהה אצל כל הנפגעים מה גובה הפיצוי שאקבל כתוצאה מהתאונה? / מה הפיצוי שאקבל מחברת הביטוח?

יש צורך להבין, שאלות שונות כדוגמת השאלות הבאות, הינן שאלות מאד כלליות, אשר התשובה להן שונה בין כל אדם לאדם.

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור שבר ברגל?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור שבר בצלע?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור שבר ביד?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור שבר בקרסול?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור תאונת-דרכים?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור צלקת?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור שבר באף?

♦ כמה פיצוי מקבלים עבור צליפת שוט? כמה פיצוי מקבלים עבור WHIPLASH?

♦ איך בכל זאת אדע כמה פיצוי אני זכאי לקבל?

תביעת נזיקין מוערכת בחלוקה לראשי נזק, לדוגמא, על-מנת להעריך כמה פיצויים אקבל לאחר תאונת-דרכים, יש לקחת בחשבון את סעיפי הנזק הבאים:

1. הפסד ימי עבודה בעבר (קרא עוד בנושא זה: מי משלם לעובד ימי מחלה לאחר תאונה?)

2. הפסד ימי עבודה בעתיד

3. עזרת צד ג'

4. נסיעות

5. הוצאות רפואיות

6. כאב וסבל

היות והפיצוי שונה בין אדם לאדם בהתאם לנתוניו האישיים ולחומרת הפגיעה, רצוי ואף מומלץ להתייעץ עם עו"ד לנזיקין ואף עם עורך דין המתמחה בתחום נזקי הגוף.

לאחר עיון בתיק ולמידת פרטיו האישיים של הנפגע, ניתן יהיה להעריך את התביעה בצורה ריאלית ולהשיב על "שאלת השאלות": כמה פיצוי אקבל כתוצאה מפגיעה בתאונה?

נדגיש, כי פרמטר חשוב מאד להערכת פיצוי לאחר תאונה הינו אחוזי הנכות שנותרו. בהתאם לסוג התביעה ולצורך כך, ממונה ע"י בית המשפט מומחה או הצדדים מגישים חוות-דעת של מומחה אשר קובע את נכותו של הנפגע. לאחר קביעת הנכות, ניתן להעריך בצורה טובה יותר את שווי התביעה ואת הפיצוי שצפוי להתקבל.

סיבה נוספת לכך שלאחר תאונה רצוי ומומלץ להתייעץ עם עורך דין לנזיקין או עם עורך דין המתמחה בתאונות דרכים ובמיוחד עם עורך דין המתמחה בתחום נזקי הגוף, היות וטעות קטנה בחישוב הנזק על-ידי עורך שאינו עוסק בתחום ואינו עו"ד מומחה בתאונות, עלולה להתברר כי עלתה ביוקר.

אופן חישוב הנזקים נעשה, בין היתר, באמצעות הלכות בית-משפט שחלקן מפורטות בתחתית עמוד זה.

מחפש/ת עורך דין לתאונות אופנוע ? עורך דין לתאונות קטנוע ? עורך דין לתאונות דרכים? עורך דין לתאונות עבודה ? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

עו"ד לדיני נזיקין / עו"ד לנזקי גוף – טבלת הלכות לעורכי דין בתחום הנזיקין כפי שפורסמה באתר מומלץ העוסק בתחום הניזיקין.

א. מקורות ופרשנות

הלכה	עובדות	הליך
ברק: העוולות בפקודת הנזיקין חופפות זו לזו. אינטרס מוגן יכול לקבל הגנתו ממספר עוולות פרטיקולריות והן על ידי עוולת מסגרת כגון רשלנות.גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. הוא משמש לעיתים "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח כי ינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני.נזק לא רכושי אף הוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות.	אדם מכר מכוניתו אך דוחות החנייה המשיכו להגיע על שמו. סירובו לשלמם הביא למעצרו.	243/83 עיריית י-ם נ' גורדון
ס' 2 לפקודת הניתוב 1939, קובע אחריות אישית ללא אשמה על בעל ספינה ועל רב חובל בגין נזקים שנגרמו כפי שנקבע בע"א 542/73 והנשיא אגרנט אימץ זאת בד"נ 38/75. לדעת השופטים בפ"ד זה, הלכה זו הינה קשה ויש למצוא דרך לשנותה אם בשינויה ואם בחקיקה.השופטת נתניהו: מציעה מודל תלת שלבי: 1. בדיקת דברי המחוקק – מה רצה להשיג והאם כוונתו מדברי החוק ברורה. אם כן – תם העניין, אם לא – יש לעבור לשלב הבא. 2. שיקולי מדיניות – מה המטרות שהחוק מבקש לקדם. 3. פניה לחוק האנגלי – כמקור לפקודת הנזיקין. מאחר ובמקרה זה אין מודל זה מביא לתוצאה טובה היא מאמצת את המודל של ברק.השופט ברק: הפרשנות בדיני הנזיקין צריכה להבחן בשתי דרכים: "בחינה פנימית" היא לעולם הבחינה הראשונה. היא בוחנת באם מתוך החוק הספציפי עולה הסדר, הפותר את השאלה השנויה במחלוקת. באם כן, הרי הסדר זה מכריע. אך כאשר אין הוראה מפורשת בחיקוק המסדירה את הבעיה השנויה במחלוקת יש לפנות ל"בחינה החיצונית" המצויה בעקרונות משפט כלליים. העוולה החיצונית אינה עומדת בפני עצמה. חייב להיות הסדר כולל, אם אין, זו לקונה הניתנת להשלמה בהיקש מחוק יסודות המשפט, ובמקרה זה – פקנ"ז.התרשלות הניזוק המנתקת קש"ס מהווה הגנה למזיק.	מכלית דלק בבעלות סידר שהופעלה ע"י צים נכנסה לנמל הנפט באשקלון ועגנה שם לצורך הטענתה בדלק. זיכיון הפעלת הנמל הוא בידי חב' קו צינור אילת. רוח עזה הסיטה את המכלית והחבלים והצינורות ניתקו, כאשר על סיפונה היה באותה עת נתב חב' קו צינור אילת שהוא גם רב חובל.	804/80 SIDDAR נ' חב' קו צינור אילת
היחס בין עוולת המסגרת לעוולות הפרטיקולריות:השופטת נתניהו: כאשר חופש הפרט עומד מול בטחון הציבור יגברו הגנות ס' 27(3) לפקנ"ז על ס' 26 (כליאת שווא) לפקודה, ובתנאי שנעשו בסבירות, ת"ל, ללא זדון ובמטרה למנוע נזק לפרט עצמו או לאחרים.השופט בך: בכל מקרה שבו ניתן מבחינה משפטית להחיל שני סעיפי עוולה או יותר, על מעשים מסוימים על ביהמ"ש להשקיף על התמונה בשלמותה, לדלות את מטרת החוק ומדיניותו וליישמו במידת האפשר, על המקרה הקונקרטי המובא לפניו. במקרה זה באם נאפשר את התביעה בגין חובה חקוקה (ס' 26), תהיה בכך משום עקיפת כוונת המחוקק, אשר העניק הגנה במקרה הספציפי (ס' 27(3)). כוחו של ביהמ"ש מוגבל ע"י עוולת המסגרת.	מזל כרמלי אושפזה בעל כורחה בבי"ח לחולי נפש שלא בהתאם לנהלים, לחוק ולתקנות	558/84 כרמלי נ' מ"י

ב.1. חובת זהירות והתרשלות

הלכה	עובדות	הליך
זילברג: אין רשלנות אלא אם כן הייתה חובת זהירות בצדה. אין הפוגע חייב בשל רשלנותו, אלא אם כן הנפגע הוא בעל החובה. בעל החובה הוא רק אותו אדם אשר בעיני כל אדם נבון עלול היה-בנסיבות ואותו עניין, ותוך השתלשלות רגילה של העניין-להיפגע על ידי מעשהו או אפס מעשהו של הפוגע הנתבע. האדם הנמצא מ"חוץ לתחום", אינו זכאי לתבוע פיצויים, לא מפני שהפגיעה בו הייתה מחוץ לתחום ראייתו של הפוגע, אלא מפני שהוא עצמו היה מלכתחילה מחוץ לתחום חובת הזהירות שלו.	אדם הרג אדם עקב נסיעה לאחור ללא שהבחין בו, למרות שפעולה זו תואמה קודם לכן ביו שניהם.	ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן,
"חובת זהירות קונקרטית"לנדוי: על שומת הנזק מותר להחיל את עקרון ה"גולגולת הדקה". יש לפצות את הניזוק כמות שהוא-על חולשותיו. עניין זה משפיע גם על קביעת קנה המידה לרשלנות.לעניין הרשלנות אנו בודקים לא מה שאדם סביר היה צופה מראש, אלא מה שצריך היה לצפות מראש. אך משנמצא הנתבע אשם בהתנהגות רשלנית, נמדדת חובת הפיצוי בדרך כלל בקנה מידה מחמיר יותר.	פועל בביח"ר לטבק אשר נאלץ לעזוב את עבודתו בגלל אסטמה, אשר לטענתו לקה בה בגלל האבק אותו נשם בכמויות גדולות במפעל	ע"א 630/68 כהן נ' עלי טבק
פס"ד מדבר על המצב בו הסיכון הראשוני היה ברשלנות ומשום כך הכרטיסן חייב לנחום – משום שנעשה מתוך רשלנות.חוק לא תעמוד על דם רעך מרחיב את הלכת פס"ד מאחר ולא מחייב תנאי של רשלנות אלא קובע חד משמעית שא' יהיה צריך להחזיר לג' את הוצאות ההצלה. בכל מקרה הדברים נתונים לשק"ד של בהמ"ש.החוק החדש אומר שאם א' (הכרטיסן) יצר סיכון כלפי ב' (האישה) ואדם ג' (נחום) הציל את אותו ב' – א' יהיה חייב כלפי ב' אם התרשל כלפיו, אך הוא יהיה חייב גם ביחס לג' שבא להציל את ב' – לא נאמר שלג' יש אשם תורם בכך שהסתכן מרצון.	הכרטיסן לא התריע על סגירת הדלת ורגלה של האישה נתקעה בדלת. נחום ניסה לעזור לה ולכן נפגע ביד	נחום נ' ישראלי
זוסמן: משהתערב בין מעשה הנזיקין המקורי ובין הנזק גורם רצוני חדש, של אדם אחר, שהיה הסיבה המכרעת לנזק, השרשרת המובילה מהגורם הראשון המקורי אל התוצאה המזיקה נפסקת, ואשמתו של הגורם החדש, שהתערב הופכת גרם נזק יחיד (נקבע בס' 64 לפק"ז). חפץ מסוכן אינו מנתק את חבותו של הגורם הראשון. היפר חובה חקוקה יכול לשמש ראיה להוכחת רשלנות. ניתן ללמוד מכך על קנה המידה לאדם סביר.עציוני: אין אדם אחראי למעשיו של אחר, אפילו רשלנותו יצרה לאותו אחר את האפשרות לבצע את מעשיו הרשלניים, כל עוד לא אישר את מעשיו או התכוון להם. כלל זה כפוף לשאלה האם בנסיבות המקרה אפשר היה לצפות את התערבותו של אותו גורם זר שגרם לנזק.בהמ"ש אומר שישנם מצבים בהם הוא לא יאפשר להעביר את הנטל לאדם אחר – המחוקק רצה שהמפתחות לא ישארו בסוויטצ' מטעמי בטיחות – העובדה שהפעם נהג המשאית הוא זה שנכנס לרכב היא עובדה מיקרית שלאו דווקא צריכה להילקח בחשבון.	טרקטוריסט שהשאיר את הטרקטור ללא השגחה עם המפתח בפנים. אדם אחר נהג בטרקטור ופגע בפועל.	ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי
בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות מתעוררות שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות. ניתן ללמוד זאת ממבחן הציפיות הכולל שני היבטים: היבט עקרוני ובו ניתנת תשובה על השאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות (חובת זהירות מושגית). ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות (חובת זהירות קונקרטית). האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, סטה מסטנדרט ההתנהגות. האם הפרת החובה גרמה לנזק. (מבחינה עובדתית ומשפטית- אשמו של המזיק הביא את הנזק ואשמו של הניזוק לא אשם מכריע). ישנם סיכונים שלא רוצים למנוע אותם ע"י השקעה באמצעי זהירות שכן אם נמנע אותם הפעילות תפסק ולכן יש להכיר בנזקים הש' ברק מרחיב את הגישה שהועלתה בפריצקר בכך שטוען כי המועצה לא פתרה את עצמה בכך שהעבירה את האחריות למפעל חיצוני, החובה היא חובה אישית שלא ניתנת להעברה ולפיכך לא ניתן לקבל פטור מאחריות. החובה היא תמיד עלייך – אם ניתן לבצע אותה ע"י בחירה שקולה ונכונה של גורם ולכן הבעלים לא יצא פטור והמפעל יצא חייב. לעיתים שני הצדדים ימצאו חייבים ואז כל אחד מהם יהיה חייב בהתאם למידת האשם היחסי שלו.	ילד בן 15 קפץ ראש לבריכה עם מים רדודים ונחבל בראשו. לא היה שלט בבריכה שמזהיר מכך שהמיים רדודים.	ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש
"נזק כלכלי" לוין: כבר נפסק כי: רשלנות מהווה עקרון שוטף אשר יש להחילו על התנאים ובעיות החיים המגוונים ביותר. השאלה, כלפי מי אתה חב חובת זהירות, נחתכת לפי מבחן הציפיות, אותה אנו קובעים בדרך של איזון בין מטרות לאמצעים. יש להדגיש את היסוד החברתי והמוסרי של העניין העומד לדיון. על ביהמ"ש לאזן בין האינטרסים הראויים להגנה ובכך יש לביהמ"ש תפקיד נורמטיבי ויוצר. קטגוריות הרשלנות לעולם אינן סגורות אלא משתנות על פי הצרכים. אי הטלת חבות מהווה קביעת נורמה לא פחות מאשר הטלת חבות. שיקולי ביהמ"ש: 1. מה ההסתברות לקרות הנזק. 2. ההוצאות הכרוכות במניעה. 3. גודל הנזק הצפוי. 4. הערך החברתי של הפעילות. 5. מי הפיק את התועלת הרבה ביותר מן הפעילות. 6. מהי רמת הזהירות הננקטת בד"כ. 7. האם בחוק חרות קיימת רמת זהירות פרטיקולרית. אין זו רשימה סגורה.ציבור שובתים אינו זכאי לחסינות מפני תביעת נזיקין, אך מאידך אסור שיווצר מצב, שאימת החיוב בפיצויים תיפול על ציבור השובתים עד כדי הרתעתם מהכרזת שביתה לגיטימית.	עקב שביתה סרבו להזיז את ספינתם ולאפשר פריקת סחורה של אוניה אחרת.	ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק,
חשין: חובת זהירות "מושגית" נגזרת ממדיניות משפטית, ועיקרה קביעת היקף החובה בנזיקין. מושג המפתח בקביעתה היא המלה "ראוי". השאלה היא: האם ראוי כי תוטל חובה על סוגי פלונים כלפי סוגי אלמונים בסוגי נסיבות אלו ואחרות? אין לדבר על חלוקה דיכוטומית בין זהירות מושגית וקונקרטית אלא על מדרג חובות.מידת הזהירות הנדרשת תלויה לא רק בחומרת הסכנה אלא גם בקושי למנעה. הצפיות הטכנית הנדרשת אינה ראית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראיית האירוע ותוצאתו בקווים כלליים בלבד. הכלל הוא שבמקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.	תלמידה שירדה מפתחה האחורי של טיולית. טבעת שעל אצבעה נתפסה בזיז ונקטעה.	ע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י
בהמ"ש אומר שכאשר משתמשים במע' המשפטית צריך להביא בחשבון לפעמים גם את האינטרסים של הצד השני – צריך לדעת שאם פועלים בצורה לא סבירה ורשלנית אז ישנה אפשרות שנחוייב על כך.בימ"ש קבע – על אדם המבקש עיקול חלה חובת זהירות מושגית לפעול בסבירות ובתו"ל במסגרת בקשת העיקול. הנושה הייתה יכולה לצפות שהעיקול בהיקפו הגדול יגרום נזק כבד לחייבת. השופט מצא קבע בדעת רוב שמאחר ויש צפיות פיזית ובאמצעותה חזקת החובה – ניתן לגזור את הצפיות הנורמטיבית ולבדוק את חובת הזהירות המושגית.הש' שטרסברג-כהן מסייגת את הקביעה למקרים בהם הוטל עיקול חריג וזאת ע"מ שלא להרתיע אנשים מלבקש צו עיקול. טוענת כי אם אדם פעל בתום לב (למרות שלא פעל בסבירות) זה מספיק – לא ניתן לצפות מאדם להביא בחשבון את האינטרסים של הצד השני במשפט ולכן אותו אדם לא יהיה אחראי.	חברה נושה ביקשה עיקול על סחורות בגובה כספי הגבוה פי 6 מהחוב העומד. העיקול שהוטל גרם לחברה החייבת נזקים כבדים. החברה החייבת תבעה את הנושה ברשלנות.	רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ,
דורנר: 1. חיי היום יום רצופים סיכונים, אך בכך אין לייתר נקיטת אמצעי זהירות כנגד סכנה קונקרטית. 2. יוצר סיכון ספציפי ישא בנזק כשהסיכון בלתי סביר וכשלא ננקטו אמצעי הזהירות סבירים. הסבירות נקבעת על פי מדיניות משפטית. 3. יש לשקול את מידת העניין של החברה בקיום הפעילות על אף הסיכון וכן להעריך את ההסתברות לקרות הנזק ואת עלותם של אמצעי המניעה.ברק: דיני הרשלנות אינם מטילים אחריות מוחלטת – לא על יוצריהם של סיכונים ולא בכלל – וכי רק בהתקיים: קיומה של חובה, הפרתה וגרימת נזק (תוך קיומו של קשר סיבתי) יחוב אדם בעוולת הרשלנות.	פגיעה בראש של גולש עקב גלישה לא מתוזמנת במגלשת מים.	ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם,
בהמ"ש מחליט שזה חוסר מזל של הטבח שכן בנסיבות המקרה חב' צים נקטה באמצעי זהירות סבירים (פסים נגד החלקה, מעקה במדרגות). לא היתה הפרת חובה ולכן היא לא צריכה לשאת בנטל הנזק – החברה לא רשלנית.אחריות מעביד היא לא אחריות אבסלוטית למרות שהנזק נגרם – החברה לא חייבת בנזיקין.	מאחר והמקרר העליון התקלקל הטבח היה צריך לרדת למקרר התחתון וכתוצאה מכך הטבח נפל המדרגות האוניה.	ע"א 8263/98 צים נ' בן מויאל
הבעיה המשפטית היא שבהמ"ש אמור ליצור נורמה בנושא – האם ישנה חבות לאב ואם כן מאיזה סוג. חוק האפוטרופוס קובע חובות פיזיים של ההורה אך לא מצויין דבר לגבי החובות הנפשיים. יש לשאול עד כמה בהמ"ש ירצה להתערב בתא המשפחתי – דבר שהוא בד"כ לא נוטה לעשות שכן בד"כ ישנה הנחה שבמסגרת המשפחתית יש מספיק תמריצים טיבעיים להורים לנהוג בילדיהם כשורה גם ללא התערבות המשפט. אם המשפט יתערב הוא עלול לעיתים לגרום ליותר נזק מאשר תועלת ולכן הוא צריך להמנע באופן עקרוני מהתערבות וברוב המיקרים יקבע שאין חבות מושגית. כאשר המיקרים הם קיצוניים בהמ"ש יבחן את הדברים בצורה שונה.	אב שהתאלמן התחתן מחדש והחליט לנתק את הקשר עם ילדיו. הילדים תובעים את האב על הזנחה והתעללות נפשית.	ע"א 2034/98 אמין נ' אמין,
בימ"ש פטר את השב"ס מאחריות. נימוק ערכי – העדר צפיות. נימוק כלכלי – סיכון נמוך מול השקעה גבוהה באבטחה.מכיוון שרשות בתי הסוהר לא קיבלה אינפורמציה על ההסתברות לתקיפה מעו"ד , תוחלת הנזק היתה נמוכה מאוד ולא קמה חובה על בית הסוהר לצפות את הנזק ולהשקיע באמצעי מניעה גבוהים מתוחלת הנזק. אם עו"ד מקרנין היה מעביר את האינפורמציה תוחלת הנזק היתה גדלה שכן P היה גדל ומאחר וכך הרי שבית הסוהר היה צריך להשקיע ב-B יותר גבוה – וניתן היה לנקוט בו.	עו"ד נפגש עם לקוחו בכלא, במהלך הפגישה ובעקבות ויכוח בגין שכ"ט שלף הלקוח סכין וחתך את העו"ד. עו"ד תבע את השב"ס בגין רשלנות.	ע"א 4704/96 עו"ד דרור מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר
בימ"ש קבע לעניין חובת הזהירות המושגית כי מקום שמוהל אינו רופא ישנה חובת זהירות מופחתת. כל שעליו לעשות הוא להזהיר את ההורים לאבחן כי יש בעיה ולהפנותם לרופא. במקרה זה התקיימה גם חובת זהירות קונקרטית.מבחינת אחריות הרופא בהמ"ש דן בנושא רפואת מסדרונות ואומר שבאופן עקרוני גם במיקרים אלו יכולה להיות מוטלת אחריות על הרופא. במקרה הספציפי לרופא לא היתה אפשרות לקבל את המידע הרלוונטי מהאם ולכן לא חב.מבחינת מ"י – המדינה יכולה להיות חייבת מתוך אלמנט של פיקוח אך כאן לא היה באפשרותה לפקח. אם המוהל היה נבחר מתוך רשימת המוהלים המוסמכים – המצב היה שונה.	מוהל ביצע ברית מילה לתינוק. נגרם נמק אשר גרם לנשירתו של שני שליש מאיבר המין.	ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל
רוב – רופא סביר ונבון לא צריך לעשות מעבר לסביר, לנהוג ולמקובל על מנת להקל על נוחות מטופליו.מיעוט – עצם קיומו של נוהג אינה מעידה כי הנוהג הוא ראוי וכי אינו רשלני, בהמ"ש רוצה לשמור לעצמו את הכוח להחליט לגבי מנהגים ונורמות שכן לעיתים ירצה להעלות את הסטנדרט. הש' גולדברג – יש לבחון את הנושא במסגרת השאלה האם היתה חובה והאם היתה רשלנות על בסיס הציפיות באותה שעה, כלומר מה הרופא ידע בשעה שהזריק את הזריקה ולא מה שיודעים היום בדיעבד.	במהלך טיפול שיניים השתמש הרופא במזרק שאינו שואב. למטופלת נגרמו נזקים נוירולוגים קשים..	ע"א 935/95 רביד נ' קליפורד
דורנר – ברגע שבה"ח מאמץ סטנדרט מסויים, גם אם גבוה יותר, הוא מחוייב לו וצריך לתת הסברים במיקרים בהם הוא יסטה מהנוהג הקיים בשאר המקומות. בעייתיות: יגרום לבה"ח לא להשתפר וכך הסטנדרט לא יעלה.הש' לוי: אם בה"ח היה מודע לאותו מחקר חדש אז צפיות אותו בה"ח השתנתה ולכן נחייב את בה"ח על כך.הש' ברק: אם סובייקט מסויים יקח על עצמו נורמות זהירות חמורות יותר – בהמ"ש יתחשב בכך אבל אם אתה מעל האדם הסביר זה יחייב אותך ואם אתה מתחת לרמת האדם הסביר – נחייב אותך לפי האדם הסביר. דבר זה מביא לעלייה תמידית בסטנדרט.בימ"ש קבע כי החריגה מהסטאנדרט תקבע עפ"י הסטאנדארט הנהוג בבי"ח הספציפי.	בבי"ח שיבא נהגו בסטאנדרט גבוה מהרגיל לפיו היו מבצעים ניתוח קיסרי בכל מקרה.האם ניתן לקבוע שהיתה התרשלות במקום בו ממילא מונהג סטאנדרט זהירות גבוהה מהרגיל.	ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא
המחדל נובע לא מחוסר משאבים אלא מאבחון לקוי לגבי המצב הבריאותי של החולה ולכן מדובר בטעות שהיתה יכולה להמנע באמצעי זהירות סבירים, ללא שינוי כולל של אופן הטיפול בחולים וההשגחה עליהם. הטיפול לא היה מספיק צמוד וזו הסיבה המכרעת להטלת האחריות.	אדם הובא לבי"ח לאחר ניסיון התאבדות. במהלך השיקום קפץ מחלון בי"ח ומת.	ע"א 6649/96 הדסה נ' גלעד
השאלה שעולה היא עד כמה אפשר ללכת עם הטלת האחריות על צד ג'. זהו פס"ד יוצא דופן שעומד בקצה האחריות הנזיקית.בהמ"ש קמא פסק שולעס לא זכאי לפיצוי מאגד שכן אין חובת זהירות מושגית בעיניין.בהמ"ש העליון אומר שיש לבדוק את המקרה לגופו לאור המבחנים: האם הנפגע היה מודע להתקיימות האלימות, האם בעבר התרחשות מעשי אלימות ספונטניים במקום זה ועוד… השאלה היא האם הטלת האחריות על אגד תקדם מטרה חיובית.בהמ"ש לא מכריע ומחזיר את התיק לבהמ"ש המחוזי על מנת שיבחן פרמטרים ע"פ הקריטריונים שצויינו לעיל.	אדם דתי הותקף ע"י חילונים בשטח התחנה המרכזית של אגד ותובע את אגד על כך שלא היה אבטחה מספקת ורואה בה אחראית לתקיפתו.	ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד
חובת הזהירות כלפי מי שנפגע בגופו (הנפגע העיקרי) וחובת הזהירות כלפי נפגעים משניים מתקיימות במקביל.מערכת השקולים של שמגר:תנאים מקדימים: זהות התובע, מידת הקרבה והאינטימיות בפועל – חייבת להיות קרבה משפחתית מדרגה ראשונה. הנזק הנפשי שנגרם הוא נזק נפשי מהותי – גובל במחלת נפש.תנאים רלוונטים נוספים המשפיעים על הצפיות: התרשמות ישירה מהארוע המזיק – ככל שהחוויה עברה בישירות הנזק גדול יותר. מידת הקרבה במקום ובזמן לארוע המזיק – בד"כ ככל שמתרחקים הצפיות לנזק נפשי פוחתת. אופן גרימת הנזק הנפשי – האם באופן מיידי או נמשך? לפעמים הנזק הוא פרי של תהליך ממושך של חשיפה לתוצאות ארוע מזיק.קביעותיו של הנשיא שמגר מתבססות על ההלכה האנגלית.	ההתיחסות ל- 2 מקרים- הורים של ילד שנפטר 24 יום לאחר הפגיעה. ההורים לא היו עדים לתאונה ושהו יחד בבה"ח עד שהילד נפטר. 2) בת שאמה נפגעה בת"ד שלא בנוכחותה ולאחר פטירתה ראתה הבת את גופת האם וקיבלה מחלת נפש.	רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן
"חובת הצלה" – פס"ד הוא לפני החוק "לא תעמוד על דם רעך"משחק רולטה יוצר סיכון לא סביר ולכן קיימת חובת זהירות קונקרטית למנעו. שאלת הסבירות של האדם מן היישוב אינה נמדדת על יסוד תכונותיו וקווי אופיו של האדם הממוצע. היא מוכרעת במקרים רבים על סמך ידיעותיהם של השופטים וניסיון חייהם וכן על בסיס דרישות החברה מאדם שקול וזהיר. לעיתים זוהי דרך של ביהמ"ש להביע דעה בנושא דרכי חשיבה ורמת הזהירות בחברה. לפיכך יתכן כי תקני ההתנהגות שידרשו יהיו גבוהים מאלה שאמון עליהם האדם הממוצע.	משחק ב"רולטה רוסית". המערער, שהיה בוגר מהמנוח, העמיד פנים שהוא משחק בעוד המנוח שיחק ברצינות ובהגיע תורו ירה בעצמו.	ע"פ 119/93 לורנס נ' מ"י
מבחן הציפיות. 2. קיום חובת הרשות המקומית לזהירות? כן. 3. האם קיימה הרשות חובתה? ודאי שקיימת חובת הזהירות כעקרון. במקרה הספציפי – האם היתה התרשלות בקיום חובה זו? הרשות היתה ערה לסכנת רוכבי האופניים והציבה שלטים האוסרים על כך. דרישת התובעת להצבת פקח – הרשות טענה כי איננה יכולה מבחינה תקציבית ואם זו הדרישה – יש לסגור הגן. הרשות בחרה אינטרס של המשך קיום הגן והסתפקה בהצבת תמרור. במקרה זה עלויות המניעה גבוהות וחיוב העיריה באחריות היה משפיע בצורה מרחיקת לכת של סגירת הגנים. (בפס"ד ועקנין עלויות המניעה נמוכות ביותר – הצבת שלט והכיפאה פשוטה – ע"י המציל ולכן התוצאות שונות)	אישה נדרסה ע"י רוכב אופניים בגן ציבורי בחיפה ותבעה את העירייה על כך שלא שמו פקחים לאכוף את איסור הרכיבה.	ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה
אור: אם נקבעה בחיקוק חובה החלה על ציבור מסוים, אין הדבר כי כל מי שאינו כפוף לאותה החובה פטור מאחריות בעוולת הרשלנות, במקרים בהם אי נקיטת אמצעי הזהירות שעוגנו בחוק גרמה לנזק. חובה סטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר. קיום קשרי משפחה אינו מלמד בהכרח על חובת השגחה ופיקוח.אי תשלום כניסה אינו פוטר מחובת זהירות.	נער ששהה בבריכה בהשגחת דודיו נפגע מקפיצת ראש למים רדודים.	ע"א 4597/91 אפיקים נ' כהן,
ברק: העוולות בפקודת הנזיקין חופפות זו לזו. אינטרס מוגן יכול לקבל הגנתו ממספר עוולות פרטיקולריות והן על ידי עוולת מסגרת כגון רשלנות. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. הוא משמש לעיתים "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח כי ינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני. נזק לא רכושי אף הוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות.	אדם מכר מכוניתו אך דוחות החנייה המשיכו להגיע על שמו. סירובו לשלמם הביא למעצרו.	ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון
		ע"א 3798/95 הסנה נ' חטיב

2. מצג שווא רשלני, חוות דעת רשלנית ונזק כלכלי

השופט אגרנט: מקום שקבלן ומזמין עבודה מתנים בחוזה שהקבלן יקבל שכרו אחרי קבלת ת. גמר מאת המהנדס של המזמין, הרי שאישור המהנדס מהווה תנאי לקבלת הכסף ע"י הקבלן. כל עוד שיקוליו אינם לוקים בחוסר מקצועיות והינם סבירים – יש לקבל הכרעתו. כאשר החוזה מכיל תנאי כללי נוסף האומר כי המהנדס ישמש בורר בין הצדדים בכל חילוקי דעות המתגלעים בניהם, אזי יחשב כמומחה וכדי לתת חוות דעתו עליו לשמוע עדים מומחים כדי להכריע בין הצדדים.שלושה הם יסודותיה של עוולת רשלנות המומחה: קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר. 2. הפרת חובה זו. 3. נזק לתובע כתוצאה מההפרה (יש להבדיל בין הודעות שווא שיסודן ברשלנות לבין אלו שמקורן בתרמית). מבחנים נוספים: 4. בעל מקצוע חב חובה שלא להתרשל בהכנת חוות דעת מקצועית. לשם קביעת רשלנותו יש להוכיח כי ידע שחוות דעת זו הינה יחידה ואינה נבדקת ע"י מומחה אחר, ואף אין זה מקובל כך באותו ענף. 5. העיקרון עפ"י Winfield, "שאם אדם מתיימר להיות בעל מקצוע מיוחד ומגלה בפעולה חוסר כושר מסתבר, אין זה חשוב כלל ועיקר אם הנזק שהוא גורם ללקוחו נגרם במתכוון או בהיסח הדעת. חייב הוא בשני המקרים גם יחד" . 6. מן הדין לשלול אחריות אזרחית על נזק כספי שנגרם ע"י הודעה רשלנית בשיחה שבדרך אקראי ולא במהלך הרגיל של העסקים. השופט לנדוי: קיימת חלוקת תפקידים בין הקבלן למהנדס ואין הקבלן מתערב בתחומו של המהנדס ואף אין לו הכשרה לכך. כן אין על הקבלן להעסיק מהנדס נוסף מטעמו. כאשר הקבלן מגיש תביעתו עליו לציין על אילו סוג טעויות של הקבלן הוא מתבסס בתביעתו.	בין הצדדים היה סכסוך בגין טיב עבודה שביצע קבלן בהקמת מיכל מים גדול שנבנה לפי תוכניות מהנדס המזמינה. האגודה המזמינה תובעת החזר כספים + פיצוי נזק ואילו הקבלן דורש השלמת התשלומים.	המר' 106/54 וינשטיין נ' קדימה
נזק כלכלי שנגרם כדי למנוע נזק פיזי:פס"ד זה מסתמך על הלכת ויינשטיין.השופט לנדוי: אין יסוד הגיוני להבחנה בין נזק גופני שנגרם בעקבות מחלה שלקה בה אדם, מפני שרוח קרה נשבה אל תוך דירתו דרך הסדקים שבקירות ובין הנזק הכספי שנגרם לו, מפני שהקדים רפואה למכה והוציא את ההוצאות הדרושות כדי לסתום את הסדקים מראש.השופט הלוי: נראה כי חובתו של קבלן הבניין לדאוג, במידת הזהירות והמומחיות הנאותה, לבטיחות הבניין הנבנה על ידיו, ואחריותו עקב הצגת הבניין כבטוח לשימוש ולמגורים, אינה מוגבלת ליחסים חוזיים, אלא קיימת עקרונית כלפי כולי עלמא.	סנדלר ויצרן מרצפות בנו דירות ע"י קבלני משנה וללא פיקוח. אחרי מס' שנים נתגלו בדירת המערערים נזקים חמורים ונשקפה להם סכנה. הדיירים תובעים להחזיר להם את הוצאות תיקון הנזקים.	ע"א 451/66 קורנפלד נ' שמואלוב
השאלה הנשאלת היא כמה פיצוי אותו רוכש יכול לקבל על כך שלא יכול להמשיך בבניה? יש הבדל מבחינת הפיצוי שהייתי יכול לקבל אילו הוגשמה ההבטחה לבין המצב שבו אני מקבל רק פיצויי הסתמכות.בהמ"ש באופן עקרוני לא בוחן את אכיפת ההבטחה שניתנה אלא בוחן מה היה קורה אלמלא המצג הרשלני וכך לא משתנים אחוזי הבניה והשיקול היה בפני הרוכש האם לרכוש את הקרקע במצב בו הוא יודע כי ניתן לבנות רק 3 בינינים. פתרון היה שהרכישה היתה זולה יותר ואז יש להחזיר לרוכש את ההפרש של הרכישה. למרות שהקבלן הגיע עם ארכיטקט ומהנדס, והיתה לו אפשרות לבדוק את כל התקנות, והיה יכול לראות כי העיריה הציגה מצג שווא, הרי שהתקנות מאד מסובכות. לכן, למרות שלא מדובר בהכרח בנטל כבד עליו שכן מבין בנושא, הרי שגם במקרה זה, בו ניתן היה לעשות בדיקה ועניין ההסתמכות לא היה בהכרח מוצדק, הוא מפצה, שכן רוצה להגדיר חובה רחבה, כך שינתן פיצוי גם לגבי כאלו שאינם מקצועיים, ומבינים בתחום.בהמ"ש למעשה קובע סוג של חזקה – לא משנה למי מוסרים – צריכים להניח שמי שמקבל לא יעשה בדיקה נוספת וזאת כדי להעביר מסר לציבור שניתן ואפשר לסמוך על הרשות ולכן מחייבים את הרשות.	ועדה מקומית מציגה 105% בניה על החלקה (בניית 4 בינינים) לאחר בניית 3 בינינים ותחילת בניית שלד הביניין הרביעי מתקבל צו מהועדה המחוזית שלא מאשרת את הבנייה הזו.	ע"א 324/82 עירית בני ברק נ' רוטברד
יש להבחין בין שני דברים: אם עוולה מסוימת גורמת נזק יש לעשות שקלול בין הרווחים וההפסדים שנגרמו מאותה עוולה. במקרה זה יש גורם חיצוני שלא קשור ישירות לעוולה. יש צורך להסתכל על רווח/תועלת שנגרם כתוצאה מהמעשה הנזיקי ועל כן הפיצוי יהיה ההפרש שבין הערך ששולם לבין הערך האמיתי של הקרקע בזמן הרכישה.החישוב שצריך לעשות הוא חישוב הקרקע ביום הרכישה, ההבדל בין אחוזי הבניה ביום הרכישה. לעניין הקטנת הנזק, ביהמ"ש אומר שלא מעוניין להטיל על הניזוק את נטל הקטנת הנזק, שכן ערך הקרקע יכול היה גם לרדת, הסיכון על הניזוק.על מנת להראותת הפסד עסקה אלטרנטיבית יש להראות כי העובדה שלוקחים עיסקה אחת מונעת את האפשרות לקחת עסקה שניה. ההוכחה צריכה להיות כלכלית אך גם רציונלית – אי יכולת להשקיע בשתי העסקאות יחד.	אדם קנה קרקע וכתוצאה ממצג שווא שהעירייה הציגה לו, הקרקע שווה פחות. עם הזמן עולה ערך הנדל"ן ועמו ערכה של הקרקע הזו. האם אדם זה זכאי לפיצוי?	ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה
פ"ד זה מסכם שוב את המבחנים הקובעים אחריות רשלנית במתן חוו"ד רשלנית.הש' שטרסברג ובייניש אומרות כי לויט היה להוט לבצע את העיסקה גם אם בנק מסד היה אומר שאין נתונים ולכן הקש"ס לא מתקיים. הש' למעשה טוענות כי גם אם בנק מסד לא היה מתרשל הוא לא היה יכול למסור אינפורמציה מלאה על אותו חברה איתה עבד, בנק סביר היה יכול לאמר לכל היותר "אני לא יודע, אין מספיק אינפורמציה" ולכן עדיין היתה מתקיימת העיסקה ואין קש"ס.הש' שלמה לוין מכוון למקום אחר ומדבר על שלילת יריבות נזיקית (כנגזר מפס"ד ויינשטיין) – יש חובת זהירות מושגית אך שוללים אותה, כלומר אין צורך לדעת באופן רשמי מי הנפגע אלא מספיק לדעת שיש מישהו העלול להסתמך על המידע ובעקבות כך להפגע, על מנת להקים את עוולת הרשלנות. סוג הטרמינולוגיה היא של פס"ד לוי – "שכנות", "רעות" – צפיות נורמטיבית לא תתקיים אם אדם קיבל אינפורמציה שלא ביקש.	מר לויט רצה להשקיע בחברה להשכרת רכב ולכן פנה לבנק הפועלים לבקש את הערבות לטובת בנק מסד שעובד עם החברה. בנק פועלים מקבל מבנק מסד מידע שהחברה היא בסדר. לאחר ההשקעה של לויט – פושטת החב' את הרגל	ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט
השופט לנדוי: לאחר שביהמ"ש קבע כי פקידי עמידר התרשלו, האם זה מקנה לתובע עילה נזיקית. עפ"י הילכת ווינשטיין כפי שנקבעה ע"י השופט אגרנט מדברת על חוו"ד של בעל מקצוע ואילו הפקיד לא היה כזה. מרחיב ואומר לנדוי: על אחת כמה וכמה; לא רק שנתן חוו"ד גרועה, אלא שהעיז ועשה זאת ללא שהיה לו הידע הדרוש לכך.השופט אילון: מגיע לאותה מסקנה אך מתבסס על המקורות במשפט העברי: "אחריותו של ההדיוט, יש ואף עולה על זאת של האומן". כמו כן נובעת אחריות הפקיד מכך שידע כי העולה החדש מתבסס על חוו"ד בלבד. האחריות במשפט העברי נובעת מכך שמוסר חוו"ד ידע לאיזה צורך דרושה האינפורמציה ומה הנזק שהיא יכולה להסב.	מגיע עולה חדש ורוצה לפתוח מסגריה. "עמידר" עוזר לו למצוא מקום תעשייתי ולאחר הקניה נאמר לעולה שע"פ תוכניות המתאר זה לא אפשרי להקים שם מסגריה.	ע"א 86/76 "עמידר", נ' אהרן
המשך הרחבת הילכת ווינשטיין – מידע רשלני, מצג שווא + חובת זהירות מושגית של גוף ציבורי.השופט שמגר: האחריות ברשלנות על רשות ציבורית היא על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט. לעניין זה אין זה משנה אם הנזק נגרם כתוצאה ממעשה רשלני או מצג שווא רשלני היכול להתבטא בדיבור בכתב או בהתנהגות. לפיכך יחולו עליה כל אותם מבחנים של הילכת ווינשטיין. רשות ציבורית חבה לאזרח מידע המצוי בידה ובשליטתה ועליה למסור לו אותו מדויק ומהימן. כל זה נכון אף אם לא היה מחובתה למסור מידע זה, אך מרגע שמסרה, על להקפיד על כללים אלה.בפועל – במקרה זה המשיבה לא הוכיחה כי סבלה נזקים בגין העובדה שהקרקע הייתה חקלאית, שכן ניתנו עליה אישורי בניה.הרחבה של נושא מחזיק האינפורמציה שבפס"ד עמידר.	המשיבה רכשה קרקע באזור תעשיה ק.אתא בהסתמך על מידע שקיבלה מהעירייה כי הקרקע המיועדת לתעשייה. לאחר הרכישה התברר כי זו קרקע חקלאית והיא פיצוי.	ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ' אילנקו
		ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות נ' צבאח
התכת המתכות שנפגמה זהו נזק רכושי גרידא ולא מדובר בנזק כלכלי. הנזק הכלכלי הוא מאובדן המכירות של מטילי ברזל מאחר ומתי שמוכרים משהו מקבלים יותר מעלות הייצור.החברה רצתה את כל עלות ההפסד של השבתת המפעל שכן טענו שיכלו לייצר יותר מטילי ברזל אך בהמ"ש לא מכיר בנזק הכלכלי העקיף הזה ברמה המשפטית שכן לא מכיר בעלותם ההיפוטטית של מטילי ברזל שהיו יכולים להיות מיוצרים אלא רק בנזק כלכלי ישיר מהפגיעה במטילים הספציפיים שנפגמו. בישראל ההלכה הזו לא אומצה.	במפעל לייצור מתכות יש דוד שאמור לפעול כל הזמן אך עקב הפסקת הדוד הציוד הפסיק לפעול והתכת המתכות נפגמה.	פס"ד ספרטן סטיל(1972)
הש' ברק טוען כי הנזק הכלכלי לא חייב להיות נזק פרזוטי (שמתווסף לנזק רכושי / פיזי) אלא המשפט יתן פיצוי גם בגין נזקים כלכלים טהורים. בפועל בהמ"ש פועל אחרת ומצמצם מאוד בפיצויים על נזק כלכלי.		פס"ד י-ם נ' גורדון
עיניין "העתקת נזק" כלומר יש מי שיורשים טיבעית שהרוויחו מאחר ולא היו אמורים לרשת. בהמ"ש לא מוכן להחזיר את הכסף ואמר שעו"ד יצטרך לתת את הפיצוי שכן הוא זה שיכול למנוע את הנזק בצורה הטובה ביותר שכן הוא היה זה שצריך לכתוב את הצוואה, בהמ"ש רוצה לתת לו תמריץ לפתור את הדברים אצלו.	המנוח רצה להוריש כספו לאדם מסויים אך הצוואה לא נכנסה לתוקף עקב התרשלות של עו"ד ולכן היורשים הטיבעיים קיבלו את הירושה.	פרשת רוס (אנגליה)

אחריות ברשלנות של רשויות המדינה ורשויות מקומיות

השאלה שעולה היא האם מדובר בפעולה מלחמתית? סעיף 7ב לחוק הנזיקין האזרחיים אומר שבנסיבות בהם אין המדינה אחראית יהיה פטור גם מי שבגללו היתה המדינה יכולה להתפס כאחראית למעשה. כלומר בפעולה מלחמתית אם המדינה היא חסינה בפני התביעה אז גם החייל הוא חסין. בהמ"ש קובע שלא מדובר בפעולה מלחמתית אלא בפעולת שיטור.בהמ"ש אומר שאם המקרה היה נבדק קצת לאחר מכן כאשר האנשים בכפר ניסו להתעמת עם החיילים אז המקרה היה משנה את האופי שלו והופך מפעולת שיטור לפעולת מלחמה. המחוקק מגדיר הגדרה מאוד רחבה – אומר שנניח שחייל צה"ל ינסה להלחם בפעולת טרור ואגב כך יפצע 5 אזרחים אחרים – זוהי פעולה שתחשב מלחמתית, יש הגנה ואי אפשר יהיה לתבוע לא את החייל ולא את המדינה.זה שדיני הנזיקין לא חלים זה לא אומר שלא יתקבלו פיצויים אלא זה אומר שהפיצויים יגיעו במסגרת החוק לפיצויי נפגעי פעולות איבה או במסגרת חוק פיצוי מס רכוש קבלת תגמולים ולא במסגרת פקודת הנזיקין.	חיילים מסתערבים נכנסו לכפר כדי לאסוף חשודים והם רואים שישנם חלק מהחשודים שמנסים לברוח ויורים לעברם. בעקבות הירי אחד הבורחים נפצע והשני נהרג. מוגשת תביעה נ' מדינת ישראל ונ' החייל הספציפי שירה.	ע"א 5946/92 בני עודה נ' מ"י
גם ביצוע רשלני מהווה פעולה בתחום הסמכות כדין ואינו מנתק את הפעולה מתחום הסמכות לבצעה ואינו הופכה למשוללת סמכות, כלומר מעשה רשלני של עובד מדינה יכול שייעשה בתחום הרשאתו החוקית, ולפיכך גם המדינה תחוב בגינו. המדינה יכולה להיתבע בגין אחריותה הישירה לעוולה – וזאת כאשר גופים, המשתייכים למנגנון הרגיל של הממשל, הם שגרמו לעוולה – וגם באחריות שילוחית לעוולותיהם של עובדי מדינה, לרבות שוטרים. בתביעה כנגד המדינה בגין אחריות שילוחית לעוולת שוטר אין הכרח בצירוף השוטר כנתבע.המשטרה נדרשת להפעיל סמכויותיה בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים לה באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך מגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה. אמצעי הזהירות תלויים הן במשימה עצמה והן באובייקט, שכלפיו הם מופעלים. כשהמשטרה נדרשת לכפות צו של בהמ"ש אל לה להפעיל את הסמכות בלי לבדוק כיאות את מהות הצו ובלי לוודא כנגד מי יש לאכפו, ובמקרה של ספק בנדון יש להפנות את העניין לערכאה שיפוטית להכרעה או להבהרה.דעת הרוב טענה כי יש לחלק את הנזק שווה בשווה בין שני האחראים לנזק, אפילו אינם אשמים במידה שווה, אם אין יודעים מי אשם יותר ומי אשם פחות. דעת מיעוט – הש' נתניהו טענה כי את ההלכה, לפיה יש לחלק שווה בשווה את הנזק יש להגביל למקרה, שבו לא התבררו העובדות. כשהעובדות התבררו, הקובע אינו באיזו מידה גרם כל אחד מהם לאירוע הנזק אלא מה מידת האשמה הרובצת לפתחו של כל אחד, דבר שייקבע לאור מבחן האשמה המוסרית היחסית.הערעור התקבל.	בעקבות בקשת המשיב השני יש צו מניעה זמני האוסר עליו ועל בני משפחתו לשווק תוצרת חקלאית ממשקו.השוטר, שהגיע לקיים את הצו, התעקש להחיל אותו גם על החלקה של בוסקילה למרות שניסו להסביר לו שהצו הוא לא על החלקה הזו.למערער נגרם נזק עקב אובדן יבול העגבניות, והוא תבע פיצוי על כך מהמשיבים.	ע"א 337/81 בוסקילה נ' מ"י
פ"ד מתבסס על כך שלא נקשר חוזה בין המשטרה למפעל לקבלת שירותי שמירה.השופט בך: א. אין בשום חיקוק שהוא כדי לומר שהייתה הפרת חובה חקוקה. ב. אמנם לא הייתה למשטרה חובה חוזית אך משנאותה לחיבור והמפעל הסתמך על כך ולא פנה לחברה פרטית קמה לה חובה מושגית והשוטר הסביר צריך היה לצפות שהתרשלותו בחיבור המערכת יסב למפעל נזקים. ג. למפעל רשלנות תורמת בהצבת כספת נוספת מחוץ לאזור המחובר למערכת ומבלי לידע את המשטרה על כך.בהמ"ש מעודד את הפרט "להסתמך" על רשות רלוונטית כי מוקד פרטי היה משלם על רשלנותו וכך גם המשטרה – לא היתה הקצאת משאבים נוספת – רק היה צריך להפעיל נכון את המערכת. לעומת זאת בפס"ד זה מדובר על סוג של שמירה שניתן להחליפה ולכן לא בטוח שנעודד את ההסתמכות הזו.	במפעל יהלומים הותקנה אזעקה שמחוברת למשטרה. בליל הפריצה למפעל המערכת פעלה במפעל אך לא במוקד המשטרה עקב כך שהמתג היה מכוון למצב של יום.	ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מ"י
הנשיא שמגר: 1. חובת הזהירות של המפקח על הבטוח הינה צפיות טכנית של הנזק – המפקח יכול היה לצפות שרשלנות בפקוח על חברת ביטוח יכולה להביאה לפש"ר ושהנפגע יוותר ללא פיצוי, צפיות נורמטיבית – לא כל צפיות טכנית היא בהכרח גם נורמטיבית. הצפיות הנורמטיבית נשללת כאשר קיימים לכך טעמים שבמדיניות משפטית. 2. לקיום חובת זהירות נדרשות: צפיות, "שכנות" או "קירבה" – (כלפי מישהו ספציפי ולא כלפי "כולי עלמא"), מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכוח דין. 3. בבחינת יחסי "שכנות" יש לבחון הנזק נגרם במעשה או מחדל, פיזי או כלכלי, האם הנתבע הוא שגרם ישירות לנזק במעשהו או במחדלו. 4. בסיטואציות בהן קיימת לרשות שליטה בהליך קל יותר להכיר בקרבה בין הצדדים לעומת סיטואציות בהן מתמצה הקשר בין האזרח לרשות בפיקוח בלבד. 5. יש להכריע האם הסיכון נובע כחלק מהווי החיים במקום מסוים שאז האזרח נושא בעצמו בסיכון בעצם השתתפותו בפעילות. האם על המדינה לשאת באחריות שילוחית. 7. כאשר הנזק נגרם מפעולת הרשות הנובעת משק"ד, ירסן עצמו ביהמ"ש מלהתערב. 8. לא תמיד חובה חקוקה יוצרת אצל הרשות חובת זהירות.	אב המשיבים נהרג בת"ד, לפני כניסת חוק פיצויי ת"ד לתוקפו, ע"י רכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח שפשטה את הרגל ונתברר כי גם בידי המפרק לא נותרו כספים. המשיבים תבעו את מ"י על רשלנות ועל הפרת חובה חקוקה.	ע"א 915/91 מ"י נ' לוי
הרשות טענה שהיא פועלת בסמכות שלה כועדת תכנון ובניה ולכן אין מה להתערב במסגרת ההחלטות של העירייה – בהמ"ש המחוזי מקבל את זה ולא רואה חובת זהירות מושגית.בבהמ"ש העליון הופכים את ההחלטה של המחוזי: השופט חנוך אריאל מנסה ליישב בין הגישה בפס"ד לוי ולבין הפסיקה האחרת הקיימת (של הש' ברק) – הש' אומר כי צריך להסתכל על הפסיקה בלוי בצורה זהירה שלא נסטה מתקדימים שנקבעו בנושא אחריות הרשות. הש' מבקש לא לאמר שאין חובת זהירות מושגית אלא שיש לפרשה בדרך מסויימת – הרשות פעלה באופן בלתי סביר, התהליך כולו בלתי סביר. הש' אריאל אומר כי לכאורה יש שק"ד רחב אך יש לבחון את המקרה לפי סדרה של החלטות כאשר כל ההחלטות האלה מתוחמות בקנה מידה ספציפי של זמן הכרעה של הרשות ולפי זה ניתן לקבוע אם זה סביר או לא סביר.הש' ברק תומך בש' אנגלרד שלמעשה משאיר את העיניין בצריך עיון, אנגלרד אומר כי לא מספיק לתובע להצביע על משך הזמן כאינדיקציה (במקרה זה מדובר ב-30 שנה!) אלא הוא צריך להראות דברים ספציפים הנכנסים לאקט הרשלנות. כלומר החמרה על התובע אך לא בדרך של פס"ד לוי.	מדובר על קרקע בכיכר המדינה שבעליה רכשו אותה למטרה עיסקית אך במהלך השנים השתנתה התוכנית של השטח ובמשך 30 שנה למעשה הפקיעו מהם את הקרקע.	ע"א 653/97 מרכז ברוך וציפורה נ' עירית ת"א-יפו,
השופט ברק: 1. צו העיכוב אם כי הוצא כנגד הבעל ולא המשטרה מטיל על השוטר מתוקף סמכות שלטונית שליטה, פיקוח וכוח. סמכות זאת מולידה הסתמכות וצפייה מצד האזרח המקימים חובת זהירות מושגית כלפיו. 2. כאשר נולדת החובה, עולה השאלה האם משהתרשל השוטר בחובתו יכול היה לצפות שהתרשלותו תגרום נזק עפ"י מבחן הצפיות הקבוע בס' 36 לפקנ"ז, והתשובה תהיה שהשוטר הסביר יכול וצריך. במקרה זה גם שיקולי מדיניות לא ישללו את קיומה של החובה מאחר ואין נדרשת מהשוטר מיומנות מיוחדת כדי לעכב יציאתו של אדם שנגדו עומד צו עיכוב.	בי"ד רבני הוציא צו איסור יציאה מן הארץ בעלה של סוהן ולמרות זאת הבעל עזב את הארץ בלא שעוכב.	ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן
		ע"א 542/75 עטאללה נ' מ"י
		ע"א 623/83לוי נ' מ"י
		ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס
השאלה הנשאלת היא האם המדינה חייבת רק משום שלא מנעה את פעולת המתנחלים.בהמ"ש טוען על טענת המחדל – למדינה יש חובת זהירות מושגית לפעול לטובת האוכלוסיה המקומית אך בסה"כ המדינה ביצעה את הפעילות שלה בצורה סבירה ובתחומי הסבירות הנדרשת. בהמ"ש אומר שיש כל מיני שיקולים שמעורבים והמתחם של הרשות במקרה זה הוא רחב ולכן לא נשקול מחדש את צעדי הרשות אלא נשאיר לרשות את היכולת להחליט בעצמה בתחום שק"ד סביר.	בעקבות פעולה בה נהרג רב בחברון המתנחלים פלשו לכפר ערבי והשמידו רכוש. ערבי מהכפר תבע את המדינה על הנזקים שנגרמו – טענתו שהמדינה יכלה לצפות וצפתה בפועל את ההתפרעות.	אחמד אבו סמרה נ' מ"י
ב' פוגע ב- ג' כאשר אין לו ביטוח. ג' רוצה לתבוע את ב' ולכן מגיש תביעה גם כנגד המדינה, המתבססת על הפרת חובה חקוקה או על רשלנות. אם אותו עובד היה ממלא אחר החובות שלו, הרי שאותו ג' היה זכאי לקבל את הפיצוי שלו. לכן כרגע ל- ג' אין יכולת לקבל פיצוי והמדינה היא שצריכה לשאת בנטל.ביהמ"ש מגיע למסקנה שאין חבות, שכן עיקר החובה מוטלת על בעלי הרכב, החובה המוטלת על המדינה היא רק במישור המנהלי ולכן דיני הנזיקין לא חלים כאן. ההנמקה- לא נוכל להטיל אחריות על הרשות במקרים כאלו, מפאת גל של תביעות וכד'. הבעיה של הנימוקים האלו היא- מה תוכן החובה של הפקיד, וכיצד נדאג לכך שהפקיד להבא לא יפעל באותו אופן.בהמ"ש אמר שהחובה שהוטלה על הפקיד היא במישור הציבורי ולכן לא יכולה להעניק שום פיצוי נזיקין – צמצום אחריות הרשות.	על המדינה היתה חובה לבדוק כי יהיה ביטוח תקף לרכב כאשר עובר בעלות. בפס"ד א' העביר את הרכב לב'. הפקיד לא מילא אחר החובה ולכן הרכב הועבר ללא ביטוח תקף.	שאחדה נ' חילו (סוף שנות ה-60)
דוגמא טובה להרחבת האחריות–הש' ברק אומר שכל ההבחנה בין חובה ציבורית לחובה פרטית היא לא מדוייקת שכן חובה ציבורית היא חובה שמתייחסת לכל אחד מהפרטים שמרכיבים את הציבור. בהמ"ש מדבר על החשש שקיים מריבוי תביעות ואומר שהשיקול הזה הוא לא שיקול אמיתי – תמיד יהיה חשש אך בפועל החשש לא ממומש.		פס"ד ועקנין
בהמ"ש שואל את עצמו האם יש לחייב את הרשות במקרה הזה ומחליט שכן שכן לא משנה העובדה שמדובר במחדל – הרשות חבה זהירות על דברים שנמצאים ברשותה, בין אם הציבור מסתמך עליה ובין אם לא, ולכן היא יכולה להיות חייבת גם בדרך של מחדל. הש' ברק אומר שההבחנות בין סמכות רשות וסמכות חובה וההבחנות שבין סמכות פרטית לסמכות מנהלית – פסו מן העולם ואין להם מקום ולכן יש לנהוג ברשות כבכל אדם פרטי	סככה שהיתה בבעלות העירייה קורסת על רכב	עיריית חדרה נ' זוהר

אחריות בעלי מקרקעין

השופטת נתניהו: חובת הזהירות הרגילה שבס' 35 לפקודה, שהפרתה מהווה רשלנות, חלה כפי שמורה ס' 37 לפקודה, גם על בעל מקרקעין או המחזיק בהם. ההבחנה בין האחריות כלפי מוזמן, כלפי בר רשות וכלפי מסיג גבול בוטל, בכפוף לסייג לאחריות כלפי מסיג גבול, הכלול בס' 37. כלפי מסיג גבול אין בעל המקרקעין, או מי שתופס בם, אחראי בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, אלא אם הוכיח התובע, כי נכנס למקרקעין בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. כשמדובר בילדים קטנים, ובוודאי בילד קטן כמו המערער, אין די באזהרה בלבד, לא בשלט שאינם יכולים לקוראו ואף לא בע"פ, אלא שיש לנקוט אמצעי זהירות יעילים כדי למנוע מהם סכנה שניתן לצפותה. הורים אינם רשאים להתעלם מסכנה הצפויה לילדם וחשוף אותו לסכנה זו רק מפני שמישהו אחר אחראי למנוע אותה.	צימרמן, היה ילד בן 4.5 שהלך עם אחיו וחבריו בערב ל"ג בעומר לקושש עצים למדורה. הם מצאו עצים בחצר המשיב ומשנכנס לחצר התנפל עליו הכלב ופצעו.	ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב
הש בייסקי: הדגשנו את הזהירות המוגברת הנדרשת כלפי ילדים, ואולם אף שהפסיקה פיתחה מגמה ברורה להעניק יחס מיוחד לילדים מסיגי גבול ולצמצם את תחום החסינות של מחזיק הקרקע לגביהם עדיין נדרשו תנאים לחיובו של המחזיק בנזקי הילד שניזוק: 1)העצם המזיק הוא פעל תכונות מפתות, שאין הילד יכול לעמוד בפניהן, 2)מפאת גילו אין הילד מסוגל לתפוס את הסכנה שבדבר, 3)המחזיק או שאינו מזהיר כלל, או שהוא יודע, כי על אף אזהרותיו ילדים אינם כובשים את יצרם, אלא נמשכים אל מקום הסכנה. וגם בהתקיים כל אלה יש והמחזיק רשאי לצפות כי הילד מלווה ע"י הוריו או ע"י מבוגר אחר- ואז יפחתו אמצעי הזהירות הנדרשים ממנו. כאשר נוכחותו של מסיג גבול ידועה, אין לפגוע בו ע"י פעולה רשלנית. חסינות המחזיק פוחתת ואף נעצרת עם יצירת הסיכון של פעולה אקטיבית, והאחריות כלפי המבקר, ללא הבדל מעמדו, תקבע לפי עקרון הרשלנות הכללי. הודגשה האבחנה בין סכנה במקרקעין במצב סטטי לבין יצירת מצב, שיש בו משום שינוי או פעילות, אשר סכנה כרוכה בהם, כאשר המחזיק בקרקע יודע, כי על אדמתו מצויים אנשים העשויים להיפגע מאותו מעשה. במקרה האחרון מוטלת עליו חובה לפעול בזהירות סבירה, לבל יפגעו אלה, גם אם הם מסיגי גבול. אך גם במקרה כזה ובנסיבות רגילות יש ואזהרה נאותה תספיק כדי לשחרר את המחזיק מחובת זהירות. הש בן פורת: אם הנתבע המסוים צפה מראש את נוכחותו של מסיג הגבול כדי להטיל עליו חובת זהירות כלפיו, אפילו אם אדם סביר לא היה צופה.	ילד נסע עם דודו כדי לצפות בהטסת דאונים. במקום היה שילוט המזהיר מפני הכניסה והסכנה. הדוד יצא מהרכב כדי לשאול דבר מה נהג מכונית שעבר. חרף הוראות הדוד ירד הילד מהרכב ונפגע מכבל פלדה אותו גרר הרכב, שהדוד דיבר עם נהגו.	ע"א 8/79 גולדשמידט נ' ארזי,
בפס"ד נאמר כי כבר קרה בעבר מיקרים דומים ולכן יש צפיות גבוהה יותר. בנוסף העירייה צריכה לנקוט אמצעי זהירות דיי גבוהים על מנת למנוע את הנזק.בפס"ד גרובנר חושבים על אחריות הרשות, כלומר בהמ"ש מעלה טיעונים מהסוג של: צריך להביא בחשבון את המשאבים, הפסקת הפעילות, עומס וכו' ולכן העיניין גוזר על בהמ"ש סוג מסויים של סלחנות כלפי הנטל שמוטל על העירייה ולכן בהמ"ש אומר שהעובדה שהיה פקח והיו שלטים דיי בהם כדי לפטור את העירייה מהחבות שלה.	עירייה חיפה שמה שלטים שאסור להכנס לגן עם אופנים וילד אחד לא מתייחס לשלטים נכנס לגן ופוגע בקשישה	ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה
למרות שהמקרה לא קרה בעבר ידוע כי העלות השולית היתה יחסית קטנה לשם המניעה.בפס"ד ולעס מדובר בבעל מקרקעין שלא מצטייר בעיני בהמ"ש כרשות ולכן בהמ"ש משאיר את עיניין חובת הזהירות הקונקרטית לשיקול בהמ"ש המחוזי.	אדם הותקף ע"י זרים בשטח התחנה המרכזית של "אגד". מוגשת כלפי "אגד" תביעה	ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד
לא מצטייר בעיני בהמ"ש כרשות ולכן בוחן את המקרה אל מול המשקפים של המשפט הפרטי. בהמ"ש קובע את החבות בכך שיוצר הפרדה במסגרת החובות השונות שמוטלות על הצדדים: המפעיל אל מול הבעלים. החובה המושגית קיימת על הבעלים וכלפי המפעיל משום עצם הפעלת הבריכה עצמה שיוצרת איזשהי זיקה בין מפעיל – מתרחץ במובן זה שהמפעיל יכול לצפות שאם הבריכה לא תתוחזק כראוי יווצרו נזקים. מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית בהמ"ש קובע כי מבחינת הבעלים בבריכה יש סיכון בלתי סביר שכן כאשר היתה הבריכה ברשותי הייתי יכול לתקן את הנזקים או לפזר את הנזק, להעביר לגורם מיומן.	ילד בן 15 קפץ ראש לבריכה עם מים רדודים ונחבל בראשו. לא היה שלט בבריכה שמזהיר מכך שהמיים רדודים.	ע"א 145/80 ועקנין נ' בית שמש

העברת נטל הראיה

דברים נמלטים כהן: ס' 51 (38 כיום), אינו מטיל חובה למנוע המלטות דבר אשר עלול להביא לנזק, הוא קובע כי משנמלט דבר שכזה, על תופש הנכס להראות כי לא התרשל – להראות כי לא הייתה מוטלת עליו חובה למנוע ואם הייתה קיימת הרי שעשה את כל הדרוש למונעה. אדם העושה בתוך שלו בדרך הרגילה והמקובלת, אינו חב בנזק הנגרם לשכנו רק בשל כך. זוסמן: מוטעית הטענה כי כל עוד אדם משתמש ברכושו כדרך הטבע, אין הוא חייב לזולתו חובת זהירות. השאלה היא מה עשה המחזיק או מה נמנע מלעשותו. יש לחזור לקנה המידה של האדם הסביר שבבסיס הרשלנות.המבחן צריך להיות בבחינת מה היה קורה אילולא השכן היה נמצא בחלקה העליונה – במקרה הזה הגשם היה יורד בכל מקרה וגורם לשטפון לחלקה התחתונה ולכן לשכן העליון אין אחריות כלפי השכן התחתון. מקרה אחר הוא כאשר השכן העליון משנה את תוואי השטח בצורה מסויימת שכן דבר זה עשוי להגביר את הסיכון כלפי החלקה התחתונה ולכן על השכן העליון להוכיח שלא התרשל בטיפול בקרקע.	מים שירדו ממטעו של המערער, הציפו את מטע הנתבע.	ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' אשכנזי
"דברים מסוכנים" אגרנט: מדברי הלורד wright, ניתן ללמוד כי דברים מסוכנים מעצם טבעם הם דברים שמחמת תכונותיהם המיוחדות, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בהם למטרה שלשמה הם נועדו, ולכן מחייבים נקיטת מידה גדולה של זהירות. סעיף הדברים המסוכנים מעצם טבעם קולט אליו מקרים בהם בעל החפץ השאיר אותו ללא השגחה או מסר אותו לאדם אחר מבלי לנקוט אמצעי זהירות סבירים. במקרה כזה יש לבחון האם קיים קשר סיבתי בין התנהגות הבעלים לבין הנזק. כלומר, האם האדם החדש ניתק את הקש"ס. לשם כך נזקקו לרעיון כי חפץ מסוכן מעצם טיבו מונע את ניתוק הקש"ס. אך אם האדם החדש ידע או שהיה עליו לדעת על טבעו של החפץ, מתנתק הקש"ס, כי לא טבעו של החפץ יצר את הנזק אלא פעולה רצונית, אף אם הייתה רשלנית. כשמדובר בחפץ המצוי בשליטתו הבלעדית של הבעלים הרי שהבעיה תיפתר במסגרת דיני הרשלנות הרגילים.	עובד הורה למתלמד להוציא קרשים מתחת לסוללה בשעה שהוא ירים אותה. הסוללה נשמטה מידיו ופגעה במתלמד.	ע"פ 74/62 פישמן נ' היועמ"ש
אש ובעלי חיים – לנדוי: קיים דמיון בולט בין התפשטות אש לבין דברים נמלטים, בכך שבשניהם הנזק מתרחש רק עם הגיעם לאדמת השכן. אין להחיל את סעיף האש במצבים בו הנזק לא יצא מתחום הבעלים, אלא רק כאשר אותה אש "נמלטה" אל מקרקעין אחרים. לפיכך יש להחיל את כללי הרשלנות הרגילים.קיסטר: דעת מיעוט כשמדובר במפעל גדול אין זה משנה אם האש יצאה או לא, כי החוק מעוניין להטיל עליו חובת ביטוח.	פחית של טרפנטין התלקחה במהלך עבודתו של פועל ושרפה אותו.	ע"א 564/66 כורי נ' קסש
הדבר מעיד על עצמו – דברים מסוכנים. בך: חפץ לא מסוכן יכול להפוך למסוכן אם נפל בו פגם. תנאי להחלת ס' 38 הוא כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת על הסיכון הטמון בהחזקת החפץ, אם לא ייחשב מתרשל. הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע לנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא כי מעצם היות הדבר מסוכן צריכים הבעלים לצפות את הנזק שיכול להיגרם ממגע עם מי שאינו מודע לאופיו. השליטה לצורך ס' 41 היא שליטה בלעדית בזמן התאונה. יישום הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" יתבקש ככל שהזמן בין תיקון המכשיר לתאונה יקטן. אין זה מספיק להראות כי משהו לא היה כשורה או שמישהו כנראה התרשל, אלא העובדות צריכות להצביע לכאורה על רשלנותו של הנתבע כגורם ישיר לתאונה.מצא: השליטה הנדרשת היא השליטה הרלוונטית לצורך התאונה. היא נבחנת בזמן התאונה והמבחן לקיומה הוא שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה. תכליתו של תנאי השליטה הוא היא לזהות את הנתבע – לאור היותו בעל זיקה מיוחדת לנכס המזיק, זיקה המעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את הנזק.	אדם מצא את מותו בהיכנסו למעלית אשר לא הייתה בנמצא.	ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי,
אש ובעלי חיים – אור: לא בכל מקרה שיש ממצא חיובי של הצתה לא תופעל חזקת הרשלנות שבס' 39. אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקש"ס. משהוכח כי השריפה קרתה עקב הצתה על המערער להראות כי לא הייתה התרשלות מצדו שאפשרה את ההצתה. אם המערערת לא הייתה חייבת לצפות את ההצתה, ממילא לא הייתה חייבת לנקוט באמצעים למניעתה.טירקל: יש לבדוק אם אין בהוכחת מעשה פלילי כדי למנוע את העברת נטל הראייה. במקרה כזה יהיה על הניזוק להוכיח בדרך רגילה את התרשלותו של המחזיק. העברת נטל הראייה היא כדי להקל על התובע את הוכחת הקש"ס, אך כשהכל ידוע ומוכחת הצתה, אין טעם להעברת הנטל	מבנים ותחולה של מבוטחת של המשיבה אבדו בשריפה שפרצה ממבנה נוסף של אותה מבוטחת ואשר המערערת 1 החזיקה בו בשכירות.	ע"א 4473/93 זאב נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח
אש ובעלי חיים – חשין: בית המשפט רשאי לקבוע כי מחמת היעדר ראיות במשקל מתאים, יש לאפשר לנטל הראייה להכריע. כלומר, נדחית טענתו של מי שנטל הראייה עליו. נטל הראייה המצוי בסעיף 39 (אש), הנו נטל השכנוע – להוכיח כי פריצת האש או התפשטותה לא היו בהתרשלותו. אם כשל מלהוכיח כי הייתה הצתה, עליו להוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. חובה זו תכבד ככל שהנסיבות האובייקטיביות יעידו על אפשרויות רבות לשריפות במקום. כלומר, אם עבר הנטל אל הנתבע והוא לא יודע מה הסיבה לנזק אז הוא צריך להוכיח שלא התרשל לגבי כל סיבה אפשרית. הוא יתחיל בכך שיוכיח כי עמד בכל הקריטריונים של מניעת אש שהמדיניות בארץ דורשת.	אש שפרצה מנגרייתו של המערער גרמה נזק רב לנגריה סמוכה.	ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל
הדבר מעיד על עצמוהשופט לנדוי: 1. מקום שהוכחו ע"י התובע שלושת מבחני ס' 41, דהיינו, א. אי ידיעת נסיבות קרות הנזק ב. שליטת הנתבע בחפץ. ג. הסתברות שהתאונה נגרמה עקב רשלנות הנתבע, נטל השכנוע שאין לייחס את קרות הנזק לרשלנות הנתבע עוברת אל הנתבע. 2. די במתן הסבר סביר לתאונה בכדי לספק נטל זה.לגבי העדר הידיעה הנקודה הקובעת של זמן התרחשות הנזק (האלטרנטיבה היא זמן התרחשות המשפט).	נהג משאית נושאת מיכל חלב לא הצליח לעצור בהתקרבו לצומת משום שבלם הרגל לא פעל כראוי, פגע ברכבים שלפניו וכתוצאה מכך נהרג אחד הנהגים.	ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן
השופט ריבלין המועד הקובע הוא בעת תביעת הנזיקין אך המועד המתאים הוא המועד בו נדרש התובע להוכיח את תביעתו. טוען כי הראיות הקונקרטיות הן קשות להשגה ולכן אם נאפשר לנתבע להשתמש בראיות קונקרטיות אז נספק תמריץ שלילי ולכן עדיף שנאפשר לשני הצדדים להשתמש בראיות כלליות בלבד: "אין לי ספק, כי אכן הראיות הקונקרטיות שהביא הנתבע לא תובאנה בחשבון הבדיקה. בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות".		ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק
הדבר מעיד על עצמווינוגרד: מידת ההוכחה הנדרשת להעברת הראיה היא זו הנהוגה במשפט האזרחי: על פי מאזן ההסתברויות. תנאים להחלת הכלל: 1. קיומה של עובדה לא ידועה. הכלל לא יחול אם נתבררו כל הנסיבות. חוסר הידיעה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לנזק. הזמן הקובע לצורך הידיעה הוא זמן התרחשות התאונה. 2. יש לזהות את האדם אשר בהתחשב בכל הנסיבות, יש לו את הסיכויים הממשיים ביותר כי רצונו שלו יכריע בנוגע למצבו של חפץ מסוים. הנדרש מן המערער, לגבי עניין זה, הוא להוכיח כי בזמן התרחשות האירוע הייתה למשיב שליטה מלאה בחפץ המזיק. 3. על הנתבע להראות כי ניתן להסיט את מאזן ההסתברויות לטובתו.	במהלך שיעור מלאכה שניהלה המערערת נפל על ראשה מדף. המדף נבנה על ידי אחד התלמידים אך לא ידוע מי הניחו שם.	ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות
הדבר מעיד על עצמומלץ: גם במקרים שס' 41 אינו ניתן להפעלה, ניתן להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, אם יוכח כי באמצעות ראיות נסיבתיות כי הרשלנות אפשרית. שמגר: העברת נטל הראייה מבטאת את ההגיון הנובע מחוסר נגישות למקורות מידע. טמונה בכך גם מגמה של חיסכון בהוצאות משפט על ידי העברת נטל הראייה למי שבידיו כלים להשגת הראיות, וכן הכוונה להתנהגות לא רשלנית.במצב רגיל של ספק שקול לגבי התוצאה, מטילים את הסיכון של אי הוכחה על התובע. בכדי לגרום לכך שמי שאינו יכול להוכיח את טענתו ימנע משימוש במערכת המשפט ויביא לעלויות מיותרות. יתכנו מקרים בהם המטרות הטמונות ברעיון נטל השכנוע יושגו על ידי העברת הנטל לנתבע. כך תושג הכוונת התנהגות. צד שיוטל עליו נטל השכנוע יהיה מודע שעליו יוטל להוכיח כי נקט אמצעים סבירים. הנטל מחייב הוכחת אי התרשלות על ידי הוכחה כי ננקטו אמצעי זהירות סבירים.	למערערת נגרמה נכות ברגלה כתוצאה מאינפוזיה. בדיעבד התברר כי בעת לידתה נפוצה מגיפה של חיידק קולי, בבית החולים, אשר גרם לזיהום שבגינו נזדקקה לאינפוזיה.	ע"א 206/89 רז נ' בית חולים אלישע בע"מ
הדבר מעיד על עצמו דורנר: חוזרת על הדברים שצוטטו על ידי בן יאיר בקוהרי . תוצאת העברת הנטל אינה מתבססת על ס' 41, במקרה שלפנינו, אלא הנטל עובר מאחר שהקש"ס והרשלנות הוכחו על ידי הראיות הנסיבתיות. שטרסברג: יש ומתקיימים תנאי ס' 41 ואז מועבר הנטל מכוחו, ויש שהוא מועבר מכוח הפעלת מבחן ההסתברות של רשלנות. השופטת הייתה מוסיפה טעם נוסף להעברת נטל הראייה: כשנגישות החולה למידע אשר מצוי כולו בתחום הנתבע מועטה. כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסוים לבעלי קבוצת סיכון גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבאחוז מסוים לא ניתן כלל למנוע.	בוצע ניתוח להוצאת כיס מרה וטיפול בתרופה המונעת את הקרישים. כשהופסקה מתן התרופה התמוטטה המערערת ונכנסה למצב של דום לב. נגרם לה נזק מוחי בלתי הפיך.	ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר",
הדבר מעיד על עצמונתניהו: חוסר הידיעה מתייחס למועד התרחשות המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט. מטרת יסוד השליטה היא לזהות את המזיק. חובת השכנוע, כי מתקיים היסוד השלישי , היא על התובע על פי מאזן ההסתברויות. על הנתבע להראות כי אין לייחס את האירוע להתרשלות שהיא חבה עליה על פי עודף ההסתברות, או להביא הוכחות המעלות הסבר סביר לאירוע, המנקה אותה מאחריות.	במהלך ניתוח קיסרי נגרם לאם מצב של תת חמצון שפגע בוולד.	ע"א 789/89 עמר נ' קופ"ח הכללית
		ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י
		ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם
		ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ' כהן
		ע"א 6160/99 דרוקמן נ' לניאדו
		ע"א 1146/99 קופ"ח כללית נ' סולן
		ע"א 8549/00 בית החולים משגב לדך ירושלים נ' דבאש
בהמ"ש ממציא את הדוק' של דברים נמלטים- מים, למרות שבעל הקרקע לא התרשל הוא חב באחריות ומוטלת אחריות מוגברת. לבעל הקרקע שליטה מלאה על הנעשה בקרקע, הוא הנהנה מהשימוש הלא טבעי של התחנה, לכן מוצדק ויעיל, להטיל עליו את האחריות. השכן התובע לא יכול לדעת מה קרה, אין לו גישה לקרקע, כן אין לו שליטה. היחידי שיכול לשפוך אור הוא אותו בעל קרקע. נדרבן אותו להביא את הראיות ע"י העברת נטל הראיה- אם לא יביא את הראיות תחול עליו אחריות.	שני שכנים לאחד יש מכרה ולשני תחנת מים. בעל התחנה מעוניין לבנות מאגר מים ולכן פונה לקבלן עצמאי אך המאגר לקוי ומציף את המכרה.	פ"ד ריילנדס נ' פלטשר (סוף המאה ה-19)
בהמ"ש אומר שהכלב הוא מועד משום שהיה ניסיונות תקיפה בעבר, גם אם לא הצליחו, בנוסף ומעבר לכך ניתן להסיק על כך גם מאמצעי הזהירות שנוהג המחזיק: גדר, שלט מזהיר, מחסום וכו' – עצם השימוש מעיד על כך שהחיה הזו יכולה לגרום לנזקים. לאחר הוספת סעיף 41(א) גם אם בעל הכלב לא היה רשלן והכלב גרם לנזק – בעל הכלב ישא באחריות.	מדובר על ילד שנכנס דרך שער והכלב תקף אותו	צימרמן נ' גבריאלוב
לגבי סוסים בהמ"ש אומר שלא רק פרט ספציפי יכול להיות מועד אלא גם גזע בכללו (סוסים) עלולים להיות חיה מועדת ולכן העובדה כי הסוס לא היה בעייתי בעבר לא מוסיפה שכן כל הסוסים הלא מסורסים בנסיבות מסויימות (ליד סוסות) עלולים להיות חיות מועדות ולכן על בעליו של הסוס להוכיח כי לא התרשל.	סוס מיוחם לא מסורס שמגיע לחווה ומשתולל ופוגע בבעל החווה וילדו.	כהן נ' שבם

כאן קיימת הבחנה של בהמ"ש בין חובה פרטית לחובה ציבורית כאשר פיצוי ניתן רק לחובה פרטית, חשוב לבדוק כלפי מי מכוונת החובה ומה היא מכסה.	קפץ ראש לבריכה עם מים רדודים ונחבל בראשו.	ע"א 145/80 ועקנין נ' בית שמש,
(לנדוי) החובה המקורית להמציא מסמכים המוכיחים קיום ביטוח צד ג' הוטלה על האזרח. שר התחבורה התקין את תק' 75א שכאילו מטילה חובה על רשות הרישוי לדרוש אותם מהאזרח. כיוון שנוסחו של הס' המסמיך מראה שאין כל חובה המוטלת כלפי פנים (רשות הרישוי), די בכך כדי לדחות את טענת המבקש להפרת חובה חקוקה כלפי המדינה.החוק שהסמיך את השר להתקין את התקנה לא רצה ליצור שום חובה ולכן גם השר לא יכול ליצור באמצעות התקנה חובה גם כן.	משאית פגעה במבקש וחבלה בגופו, הוא תבע את הבעלים והביטוח וביקש להוסיף את המדינה כנתבעת בגין הפרת חובה חקוקה	ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו,
בהמ"ש אומר שהסעיף שעוסק בשם הוא בעל אינטרס כפול – מצד אחד מניעת הטעייה של כל הציבור (ציבורי לעומת פרטי) ומצד שני שמירה על קיניין בעל העסק (פרטי) – החוק נועד להגן גם על שמירה על האינטרס הפרטי ולא רק על הציבורי. יש בעיה לעשות הפרדה – תמיד יש שילוב של אינטרס פרטי וציבורי – צריך לשאול אם האינטרס הפרטי מספיק דומיננטי בכדי ליצור עוולה נזיקית.דנים בסע' 4 לפקודת העיתונות – רישיון לפתיחת עיתון. הנזקים שעלולים להגרם מכוח הפרת הסעיף לא נכנסים לגדר הסכונים למתחרה העיסקי. לעומת זאת סע' 21 כן בא להגן על נזקים של פגיעה מוניטין ופגיעה בקיניין ולכן הפרתו כן תענה על דרישות הסעיף.		ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי SBS
השופט י. כהן: 1. כדי שתובע בעילת הפרת חובה חקוקה יצליח בתביעתו, עליו להראות שהנזק אותו סבל היה בתחומי הפגיעה, אותה חזה המחוקק. 2. הוראות פקודת הבטיחות בעבודה בדבר חובה למתן עזרה ראשונה, נועדו להגן על הנזקקים לעזרה ראשונה ולא על המושיטים עזרה.אחרי פס"ד זה קורים שני דברים: הוראות חוק הביטוח הלאומי משתנות וקובעות שעזרה לאדם במסגרת עבודה תחשב לתאונת עבודה, ודבר נוסף מתרחש בפס"ד נחום נ' ישראלי בו מורחבות התקנות האלו שוב ונחשבות לחובת הצלה. פס"ד לסלאו שואל את אותה שאלה ביחס לדייר המוגן לפי חוק הגנת הדייר.	לכדר סייע בהרמת עובד שהתעלף בהוראת מנהל העבודה, וכתוצאה מכך לקה בגבו.	ע"א 660/80 לכדר נ' מ"י
התעוררה בעיה עקב הדין המוסלמי שמאפשר גירוש של אישה נגד רצונה ללא צורך בהתערבות המערכת המשפטית. המחוקק הישראלי הוסיף בנושא הוראה עונשית כך שעכשיו לא ניתן לגרש אישה בעל כורחה לא בגלל הדין הדתי אלא עקב העונש הקבוע בחוק העונשין. בהמ"ש טוען כי לא צריך להתייחס לכלל החוק הפלילי אלא רק לסעיפים הספציפיים הרלוונטים למקרה ולאורם לבדוק את מטרת המחוקק.הש' נתניהו מדברת כאן על אינטרס ציבורי ואינטרס פרטי בו זמנית – ולכן ניתן להכנס למסגרת קריטריון זה לעבר החלת עוולת הפרת חובה חקוקה. מקור העילה בתביעה בגין הפרת חובה חקוקה איננו החיקוק שהופר, אלא הוא מצוי בפקנ"ז העושה את ההפרה לעוולה. מאחר וס' הפרת חובה חקוקה הינו עוולת מסגרת רשאית הפרשנות השיפוטית לחרוג מיסודות העוולה המוגדרות בסעיף, בכך בא לידי ביטוי תפקידו היוצר של השופט בהפעלת שיקולי מדיניות משפטית.	הבעל, מוסלמי בדתו, גירש את רעייתו בעל כורחה לפני שהיה בידו פ"ד של בי"ד שרעי המחייב את האישה בגט.	ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן,
השופט גולדברג: 1. ניהול בית החלמה לחולי נפש אינו נוגד את תכנית המתאר. 2. כפי שכבר נקבע יש לבחון האם החיקוק נתכוון למנוע נזק מן הסוג לו טוענים השכנים לא רק באופיו, אלא גם בדרך התרחשותו. מטרת ההוראה בתכנית המתאר לא נועדה למנוע מן השכנים אי נוחות מקרבה לבי"ח כזה ואף לא נועדה לשמור על ערך דירותיהם, אלא נועדה להשבחת תנאי המגורים ומניעת מטרד.השופט בך: ע"פ פקודת בריאות העם קובע כי הנזק עליו המחוקק רצה להגן היא נזק למטופלים ולא לשכנים ולכן בגין זה לא תהיה חבות. יש כאן הגנה על השכנים אך לא כל אינטרס הוא מוגן ולמעשה בהמ"ש טוען שסתם ירידת ערך של הדירות בשל הקרבה לבה"ח זה לא מספיק לצורך מתן פיצויים במקרה זה. למעשה מפצלים את ההגנה על השכנים – יש נזקים שמוגנים ונכנסים למסגרת החוק ויש כאלו שלא.	בה"ח השתמש במבנה לניהול "מעון" לצורך בית החלמה לחולי נפש. בי"ח מבקש לשנות ייעודו מפנסיון לבי"ח לחולי נפש ואילו השכנים מתנגדים.	ע"א 771/82 בלומנטל בי"ח בע"מ נ' תיכון,
הנשיא שמגר: 1. כאמור הפרת חובה חקוקה הינה עוולת מסגרת שעל ביהמ"ש ליצוק תוכן לתוכה בהתייחס לשיקולי מדיניות משפטית. 2. לעוולה 5 יסודות אשר בהתקיימם קמה החבות בנזיקין: א. חובה מכוח חיקוק. ב. החיקוק נועד להגנת הניזוק. ג. המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו. ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק (עפ"י המבחן הסיבתי העובדתי והמשפטי). ה. הנזק הוא מסוג הנזק אותו צפה המחוקק. 3. לא תקום זכאות לתרופה בנסיבות בהן שלל המחוקק תרופה זו בגוף החיקוק.בהמ"ש אומר שחוק הגנת הדייר בא להגן על אינטרסים של דיירים מוגנים, שהם רצון הדיירים לחיות בצורה שלא תפגע בהם ומכיוון שכך סוג הנזקים שנגרמו במקרה הספציפי כן נכנסים להגדרת הנזקים אליהם התכוון המחוקק.	דיירים מוגנים דרשו מבעל הבית לערוך תיקונים אך הוא סרב והם נאלצו להתפנות מהדירות מחשש סכנה לחיים. הדיירים תבעו החזר הוצאות ודמי שכירות וכן תשלום סכום לשם שכירת דירות דומות בדמי מפתח.	ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'מאל,
אחד מיסודות עוולת הפרת חובה חקוקה היא שהחובה החקוקה מוטלת על המזיק מכוח חיקוק. הנשיא שמגר פתח הפתח להתפתחות ההלכה בעתיד – יכול שתטען הטענה שסמכות יוצרת פיקוח ופיקוח יוצר חובה, אבל חובה שמקורה בסמכות היא חובת זהירות בלבד, ולא חובה מחיקוק ולא ניתן לתבוע בגינה הפרת חובה חקוקה.הש' שמגר טוען כי המחוקק לא רצה לתת אפשרות לתבוע בגין הפרת תקנות התעבורה על נזק ולכן סעיף 63 לחוק הנזיקין (הפרת חובה חקוקה) לא חל במקרה זה.	מדובר בשלט שאסר לנסוע באופניים בגן צבורי.גב' גרובנר נפגעה מילד שלא ציית לתמרור ופגע בה.	ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה
		רע"א 5379/95 "סהר" נ' בנק דיסקונט
סמכות חובה אל מול סמכות רשות – על סמכות רשות לא ניתן לחייב שכן זוהי סמכות בהתאם לשק"ד, ישנו חריג וזה כאשר הסמכות רשות בנסיבות מסויימות הופכת לסמכות חובה. במקרה דנן, מוצדק להטיל על המשטרה אחריות. היא חבה לבעלי המפעל הן חובת זהירות מוחשית והן חובת זהירות מוחשית למניעת נזק מהסוג שנגרם. אין היא חייבת לחבר מלטשת יהלומים אל מוקד משטרתי, אולם אם היא מסכימה לעשות כן, היא חייבת להיות מודעת לכך, שאם תצא המערכת מכלל פעולה בגלל מעשה או מחדל רשלני של אנשי המשטרה, יועמד המפעל, שסמך על חיבור זה ונמנע בעקבותיו מלהתקשר עם חברה פרטית, בסיכון מיוחד . לא נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות המשטרה וקרות הנזק עקב הצבת הכספת הנוספת במפעל מחוץ לחדר הכספות, ללא תיאום עם המשטרה. במקרה דנן, יש לייחס לבעלי המפעל התרשלות תורמת בשיעור של 50%, בגין מודעותם לפגמים בהפעלת מערכת האזעקה במוקד המשטרה והשלמה מסוימת עם מצב זה וכן בשל הצבת כספת היהלומים מחוץ לחדר הכספות. הערעור התקבל.	מפעל יהלומים שחיבר את אזעקתו לתחנת משטרה בידיעתה. היומנאי לא ידע על כך והוריד את המתג.	בפס"ד רגמ
בהמ"ש אומר שלא מתייחס רק לתוצאה הסופית אלא לאופן שבו התרחש הנזק, כלומר המחוקק לא התכוון למנוע מוות בגלל החלקה מהסיפון ולמרות הפרת החובה החקוקה התאונה קרתה אך לא זאת המחוקק רצה למנוע ולכן לא ינתן פיצוי. מבחינת שיקולי הרתעה לא בטוח שהתוצאה אליה הגיע בהמ"ש היא התוצאה הרצויה.	ספינה שהובילה כבשים. היתה תקנה לגדר את הספינה כדי למנוע מחלות. בפועל לא נעשתה גדר וגם לא נגרמו מחלות אך הכבשים מתו כתוצאה מטביעה בים.	פס"ד גוריספס"ד אנגלי

א.מבחן תוצאתי – שמגר: הדגש בעוולת המטרד היא על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו. על כן יתכן כי פלוני ינקוט אמצעי זהירות סבירים ובכל זאת לא יכול להמנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בבצוע מטרד. בפס"ד אתא לא ניתן להשתמש בפצויים ולכן אין הלכה חד משמעית בענין זה. קיום ההפרעה ייקבע כפונקציה של חוזק ההפרעה, משך ההפרעה ואזור המקרקעין המוטרד "בהתחשב עם מקומם וטיבם". ב.על בהמ"ש לבצע אזון בין זכות האדם לעשות כרצונו בשטחו לבין זכות שכנו לא להיות מוטרד ממנו. הפרעה הפוגעת בנוחות פיזית ובקיום אנושי הוגן הינה עוולה. ג. סעד הפצויים- אמנם אין להתעלם מהשקול הכלכלי אך זהו רק אחד השקולים ולא העיקרי. לכן – אם הנזק הוא גדול שהפצוי הכספי אינו פוטרו הרי שלא מתקיימים תנאי סעיף 74 וביהמ"ש כן יתן צווי.

הערעור נסב על צו מניעה לפיו נאסר על אתא להפעיל מערכת הקרור והאוורור עד להפחתת מפלס הרעש.

ע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ

הפסיקה: (לנדוי)אותו מעשה של הנתבע יכול להיות מטרד ליחיד ומטרד לציבור גם יחד כל עוד עומדים בדרישות. מטרד לציבור דורש נזק לציבור ומטרד ליחיד דורש פגיעה במקרקעין. נזק ממון אינו תנאי הדרוש לתביעה בשל מטרד ליחיד.המשיבים נמצאים מספיק בקרבת מקום למפגע הפוט' כדי שייגרם לו נזק.תביעה לפי §13 לחוק כנוביץ מטרתה לאפשר לכל פרט הנפגע מהפרה כמפורט, לתבוע ולהיות זכאי לאותן תרופות העולות מעילת מטרד ליחיד.אין טעם להגביל את זכות תביעת הפרט שכן לששון §13 היא בלתי-מסוייגת.הטענה שטרם נגרם נזק אינה תופסת. ניתן לתבוע גם כנגד נזק צפוי.יש להחזיר את הדיון לבימ"ש שלום לצורך דיון בתביעה לגופה. הערעור נדחה.

המשיבים תבעו בבימ"ש שלום כדי לקבל צו מניעה שיאסור על המערערת לבנות את תחנת רידינג ד'.המשיבים טענו כנגד הרעש והגזים שיפלטו מהתחנה ויגיעו עד לביתם. התביעה התבססה על החוק למניעת מפגעים ועל עילת מטרד ליחיד §44(א) לפק' הנזיקין.ביהמ"ש השלום דחה את התביעה על הסף עקב חוסר עילה. במחוזי התקבל הערעור בדבר המחיקה על הסף ופסה"ד הוחזר כדי לדון בתביעה גופה.בערעור הנוכחי מתרכזים בחוק כנוביץ, ופחות במטרד ליחיד.

ע"א 190/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' אבישר,

השופט אגרנט: די בכך שהנתבע נקשר בחוזה שידוע לו כי הוא כרוך בהפרת חיובים כלפי אחרים. אין הכרח שההתערבות בחוזה הראשון תהיה על דרך של פיתוי או שידול. כריתת חוזה נגדי מתוך ידיעה שקיומו יפר בהכרח חוזה מוקדם, די בה כדי להקים את הקשר הסיבתי הנדרש (גרימה להפרת חוזה).אם הפגיעה בזכות החוקית של התובע היא חד-פעמית ומוגמרת, אזי, בדרך כלל, יהא זה מספיק לפצות את התובע בכסף. במקרה דנן, המסקנה היא כי רק צו מניעה יכול לממש את הזכות החוקית של הדיירים שלא יעשה רעש אשר יפריע להנאתם מדירותיהם, ואשר יהיה מנוגד להסכם שחתמו עם הקבלנים. אין הכרח שתהיה הפרה של ההסכם כולו ודי כי התובע יוכיח כי הנתבע גרם להפרת תנאי יסודי בהסכם, כלומר, הפרה היורדת לשורשו של אותו הסכם ומקנה לתובע זכות לבטל אותו.	קבלנים התחייבו כלפי דייריהם כי לא ימכרו את המרתף למי שיגרום רעש, ולמרות זאת הקונה הציב שם מוטורים מרעישים, על בסיס חוזה עם הקבלנים, ותוך ידיעה שהדבר עומד בניגוד להתחייבות הקבלנים כלפי הדיירים.	ע"א 123/50 בראונפרויד נ' דרזנר
ביהמ"ש חייב את סרנגה בגין הפרת חוזה, ואת כהן בגין גרם הפרת חוזה. השופטת שטרסברג-כהן: קובעת כי כהן ידע שסרנגה מפר את חובת הסודיות. גם אם לא הוכח שידע, חזקה עליו שידע או שעצם את עיניו מלראות את חובת האמון המופרת של סרנגה. במילים אחרות, ידיעה קונסטרוקטיבית. מוסיפה השופטת שטרסברג-כהן ואומרת, בעקבות פרופ' נילי כהן, שכאשר מדובר בתנאים מכללא מן הדין, מיוחסת למתערב ידיעה לגביהם. כך, למשל, לגבי חובת סודיות מכוח חוזה עבודה.	עלית וקפה-קו העסיקו את סרנגה בעבודות אחזקה הקשורות בתנורי הקלייה לייצור הקפה. הן חתמו אתו על הסכם לשמירת סודיות אך שסרנגה חבר עם כהן, איש עסקים מענף הטקסטיל, ושניהם הקימו מפעל קפה משלהם בו יצרו קפה במערך ייצור זהה לזה של עלית וקפה-קו.	ע"א 2600/90 עלית נ' סרנגה
פרופ' נילי כהן (מלומדת בתחום דיני החוזים) חושבת שלא כמו שמגר בבראונפרויד. היא טוענת כי אין צורך בהפרה יסודית אלא הפרה של כל סעיף בהסכם מקנה את זכות התביעה כנגד גורם ההפרה. בפס"ד לוקחים את קו מחשבתה של פרופ' כהן ומוסיפים עוד אלמנט, מעין עוולה נוספת ומרחיבה: הגנה מפני התערבות ביחסים החוזיים. אין צורך להגיע למצב של הפרה של החוזה או סעיף ממנו ובוודאי לא יסודית – מספיק שמישהו מעכב, מפריע לביצוע החוזה על מנת שתהיה זכות תביעה בגין גרם הפרת חוזה. זוהי למעשה הרחבה של העוולה הזו. פס"ד חסיד אומר שאותה הפרעה מקנה תביעה בגין גרם הפרת חוזה מכוח חיוב שנקרא "נזק ממון".	.	פס"ד חסיד

תקיפה = טיפול רפואי הניתן ללא הסכמה מפורשת ומושכלת של החולה וללא ידיעת כל העובדות הקשורות לסיכויי וסיכוני הטיפול. "הסכמה מדעת" לטיפול רפואי היא חובה המוטלת על הרופא והפרתה היא הפרה של חובת הזהירות מצידו והיא בבחינת התרשלות.השופט אור – אין קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים לפגיעה, אבל נגרמה לה פגיעה בזכותה לכבוד ולאוטונומיה, כלומר, בזכות החוקתית והפיצוי המגיע הוא בשל הפגיעה בזכות לאוטונומיה. פגיעה באוטונומיה היא נזק עצמאי שעולה בקנה אחד עם עוולת התקיפה.הקש"ס בין ההתרשלות לנזק – מצב של העדר "הסכמה מדעת" שונה מטיפול רפואי רשלני בכל הקשור לקשר הסיבתי בינו לנזק. לכן, הקשר הוא בין ההסכמה מדעת, כלומר, מידת הפגיעה ברצון האוטונומי של החולה ושלילת יכולתו למנוע את הטיפול שניתן לו.השאלה היא אם היה מקבל החולה את כל העובדות הרלוונטיות, האם היה מקבל עליו את הטיפול עפ"י מבחן החולה?	התובעת טענה כי לא ידעה כלל על כוונת הרופאים לנתח את כתפה וכי הם התרשלנו הן ביחס להחלטה לבצע את הביופסיה והן ביחס לטיפול שניתן לה אחר כך.	ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה
השופט ברנזון: 1. השאלה היא אם המערער היה באותו זמן ובנסיבות המקרה צריך להניח או להאמין באופן סביר, שהמשיב אומנם מתכוון להנחית את המכה. את השאלה אין לבחון לפי סברתו של אדם המכלכל את מעשיו וצעדיו בנוחות, אלא לפי קנה המידה של אדם רגיל שהחייב להחליט בו ברגע, כשהוא נתון במצב חירום, מול איום. 2. האם התקיימו כל היסודות של הגנה עצמית הדרושים לפי ס' 24(1)(חובת הוכחתם על הנתבע): התגוננות בפני שימוש בכוח מצד הנפגע, השימוש בכוח נעשה שלא כדין, הנתבע לא חרג במעשהו ממידת הנחיצות הסבירה למטרות הגנה, היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי סביר.	המשיב עבד אצל המערער כפועל, כשהתפתח ריב ביניהם המשיב הרים פטיש אך לא השתמש בו משום שהמערער הוציא את הפטיש מידיו והפילו ארצה.	ע"א 347/72 שהלא נ' בן שבת
השופטת נתניהו: כאשר חופש הפרט עומד מול בטחון הציבור יגברו הגנות ס' 27(3) לפקנ"ז על ס' 26 (כליאת שווא) לפקודה, ובתנאי שנעשו בסבירות, ת"ל, ללא זדון ובמטרה למנוע נזק לפרט עצמו או לאחרים.השופט בך: בכל מקרה שבו ניתן מבחינה משפטית להחיל שני סעיפי עוולה או יותר, על מעשים מסוימים על ביהמ"ש להשקיף על התמונה בשלמותה, לדלות את מטרת החוק ומדיניותו וליישמו במידת האפשר, על המקרה הקונקרטי המובא לפניו. במקרה זה באם נאפשר את התביעה בגין חובה חקוקה (ס' 26), תהיה בכך משום עקיפת כוונת המחוקק, אשר העניק הגנה במקרה הספציפי (ס' 27(3)). כוחו של ביהמ"ש מוגבל ע"י עוולת המסגרת.	מזל כרמלי אושפזה בעל כורחה בבי"ח לחולי נפש שלא בהתאם לנהלים, לחוק ולתקנות	ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י
השופט שמגר: עובר לביצוע ניתוח בגופו של חולה חייב הרופא לקבל את הסכמתו החופשית של החולה לכך. ביצוע ניתוח שלא בהסכמת החולה הוא תקיפה. הסכמה זו יכולה לקבל ביטוי מפורש, אך אין הכרח כי כך יהיה. יתכן ללמוד על הסכמת החולה לטיפול גם מכללא, לאור מכלול נסיבותיו של המקרה. סוגי המקרים שבהם ניתן לבסס מסקנה בדבר הסכמה מכללא לביצוע טיפול רפואי, אינם נתונים לקביעה מראש. ראוי אפוא לאפשר לדינים בסוגיה זו להתפתח בדרך הדרגתית ממקרה למקרה.ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע של מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפט הישראלי כלל, הנותן מעמד בכורה לקיום פרקטיקה רפואית מוכחת. בפסיקה שעסקה בדרישה, לפיה הסכמת חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרט הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. יש לפרש את האמור בטופס ההסכמה כנועד לכסות מקרים שבהם מתעורר הצורך, אשר אינו צפוי מלכתחילה, לבצע פעולות רפואיות נוספות בגופו של החולה. הטופס יפורש כך שיתיישב עם זכות החולה על גופו. המבחן לבחינת התרשלות רופא הוא מבחן הרופא הממוצע בשעת המעשה.	המערער סבל מפגם מולד בגבו. הוא עבר ניתוח איחוי חוליות, בהסכמה, במהלך הניתוח גילה הרופא כי באזור הבעייתי מצויה צלקת שנותרה מהניתוח הראשון והוא חשב שבשל כך נגרמים הכאבים, הוא טיפל תחילה בצלקת, נגרם נזק לרקמות חשובות והחולה נפגע.	ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל,
בהמ"ש הסמיך את הרופאים לבצע את הניתוח למרות העדר ההסכמה וקבע גישה מאד פטרנליסטית של מעין הסכמה מכללא לאותו ניתוח.	אדם בלע שקית הרואין ולא הסכים שינתחו אותו מחשש שימצאו את השקית.	פס"ד קורטאם

זוסמן: יכול ביהמ"ש לתת צו מניעה; אלא שלא יעשה כן אם מטרת הבקשה היא קנטרנות גרידא, ואין לה כל מניע מעשי מוכח (תום לב בנזיקין…)ח' כהן: לא נזקק כלל לשאלה הנזיקית; טוען שבשום מקום לא נאמר שאסור לו לשוכר למתוח כבל שכזה – זה אינו בחוזה השכירות, ומדובר בחצר משותפת לדירתו ולדירת המשכירים. גם אם עוולה – לא זכאית לממון, כי לא ביקשה; לא זכאית לצו, כי הפגיעה "אפסית".סיכום: "אין להתיר השימוש בזכות הבעלות כעילה לגרם נזק או אי-נוחות, אפילו למשיג גבול, מקום בו השימוש בעילה זו אינו דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת."	זקן בן 85 דייר מוגן בדירה שכורה; הסתכסך עם בעלת הדירה; מתח חוט אנטנה מדירתו לבית הסמוך, מעל חצרה; היא טוענת – השגת גבול.המשכירים דואגים שמא תהפוך בת השוכר לדיירת מוגנת גם כן, ולכן – מנסים לגרשם.	ע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן,
		ע"א 515/63 נגר נ' דהרי,

הלכה		עובדות		הליך
השופט ד' לוין: השאלה היא- האם דברים שבהם רואה המערער יישום לשון הרע כלפיו, יכולים להיחשב ככאלה בעיני ביהמ"ש בישראל? 1)בעניין של מדיניות משפטית לא יתכן שבימ"ש בישראל יגדיר שת"פ כזה עם ממשלת ישראל ומדיניותה, כמעשה שבנסיבות מסוימות יש לראות בו לשון הרע. 2)המבחן שבאמצעותו יקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום. בעיני כל אדם סביר ובר דעת, פרסום שת"פ עם הממשלה השלטת לא יראה ולא יחשב כמוציא דיבתו של אדםהשופטת בן פורת: המבחן הוא לא של החברה בכללותה, כי אם החוג או המגזר, שבהם מתנהלים חייו של התובע. מובן כי הנכונות להכיר בתביעה בגין הוצאת לשון הרע, המתייחסת לפגיעה בשמו של התובע בעיניי קבוצת מיעוט, מן הראוי שתהא מוגבלת היקף ותעשה במשורה.השופט אלון: המבחן ללשון הרע הוא- אם יש בה כדי לפגוע באדם בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג. הרעיון המרכזי הוא שיעשה צדק, בכך כרוך שק"ד ואליו מתלווים שיקולים: התנהגות בעלי הדין, חומרת המעשה וכד'. כל מקרה ומקרה ידון לפי עניינו ולפי חומרתו.		ארכיהגמון שהוא אזרח ירדני וישראלי תבע את הארכיבישוף בגלל שני פרסומים, שכביכול, נעשו על ידו: מכתב ששלח לממשלת ירדן שם נכתב שהארכיהגמון משתף פעולה עם ממשלת ישראל, וכן פרסום בעיתון המופיע בירדן ומופץ גם בישראל.		ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן
הש' בייניש פונה למבחן התועלת ואומרת שעיניין ציבורי הוא עיניין הנותן תועלת לציבור, אם כדי לשפר את חייו וכו'. אפשרות מקבילה היא לערוך את האיזון הרגיל בין חופש הביטוי לבין זכות העיניין הציבורי.				1104/00 אפל נ' חסון
פרסום דברים אלו הם בגדר קביעת עובדות ואינם בבחינת הבעת דעה הבאה בשערי ההגנות האמורות. מתקיימים תנאיה של ההגנה שעניינה בקיום חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים שפורסמו, ואין מקום להטיל על המשיבים אחריות בגין פרסום לשון הרע .הדברים שפורסמו לא היו דברי אמת.באשר לשלילת תום-הלב יש לבחון, בין היתר, את נסיבות המקרה, את צורת הפרסום ותוכנו, את המסגרת שבה נעשה הפרסום ואת מערכת היחסים שבין הצדדים. במקרה דנן תנאי זה לא התקיים, שכן המשיבים יכולים היו לסמוך על התשתית העובדתית שהייתה בידיהם, להאמין בקיומם של מעשי ניאוף.פרסום הדברים במסגרת אספת הכנסייה על-ידי המשיבים נעשה בהגינות וביושר, כאשר המשיבים שמים לנגד עיניהם את טובתה של הקהילה. במצב דברים זה אין מקום לקבוע שיסוד תום-הלב אינו מתקיים ביחס לפרסום הדברים על-ידי המשיבים .		לטענת המערער הוציאו המשיבים דיבה בכך שייחסו לו מעשי ניאוף עם בת למשפחה השייכת לכנסייה.		ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס
				4740/00 אמר נ' יוסף
השופט ברק: המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב ולא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות ותוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים. בהפעלת שק"ד על השופט לפעול להגשמת תכלית החקיקה, וזאת בעזרת גיבוש האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים. גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש לתת לחופש הביטוי.כאשר נקבעה אחריות והוכח כי, הפרסום הוא שקרי ופוגע בשם הטוב גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר, על האינטרס של חופש הביטוי. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בתביעה בגין לשון הרע והפרסום אינו אסור, יש להעדיף את הזכות לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב. באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב יש לנהוג בזהירות רבה, ובמקרה של ספק עדיף "לטעות" לטובת חופש הביטוי, אפילו אם לעיתים תישאר פגיעה שלא כדין בשם הטוב, בלא סעד ראוי. עם זאת, יש לעשות הכל כדי להפחית ולצמצם מקרי הפגיעה שאינם זוכים לסעד.		אבנרי פרסם ספר המתאר את פעילותו שפירא, שהוא תעשיין ואיש עסקים מראשי אגו"י. בשעת כתיבת הספר שפירא היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. הספר עמד להתפרסם בסמוך לבחירות, ושפירא ביקש ציווי לשעה האוסר על פרסום הספר.		ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא,
	שמגר קבע כי הזכות לשם טוב של איש ציבור נסוגה מפני עקרון חופש הביטוי. כדי לשמור על שמו הטוב צריכה להיות פגיעה ממשית. מצד שני שמו של איש ציבור הוא נכס מבחינתו ולכן יש לצמצם פגיעה בשמו הטוב. עצם היותו איש ציבור יש בידו הכלים להתגונן באמצעות כלי התקשורת.		עיתונאית שכתבה על רבקה מיכאלי רכילויות.		פס"ד מיכאלי נ' אלמוג
	נקבע כי הכינוי הומו הוא כמו צבע שיער, האדם קיבל פיצוי כי בחב' זה מתקבל עדיין כביזיון. סע' 1(4) נקבע כי נטייתו המינית גם תופסת כלשון הרע, ישנה התייחסות ספציפית לעניין זה.		האם כינוי של אדם הומו הינו עלבון?		פס"ד אמסאלם
	לשון הרע הוא ארס אך הכתבה לא באה רק עם ארס אלא עם אנטי-ארס שיכול להתגלות רק כאשר קוראים את כל הכתבה. הדבר שונה כאשר מדברים על כותרת ולא על הכתבה כמכלול.חשין אומר כי לעיתים ראוי לבחון כותרתה בנפרד להתייחס לגודל, האם משקפת, אבל הכלל הוא להתייחס לכתבה כמכלול.		שניהם דנים בנושא כתבה. האם יש להתייחס לכותרת או לכל הכתבה כמכלול עמ"נ להחליט האם מדובר בלשון הרע.		פס"ד אמיליו פלוס,צוקרמן נ' רטנר
	האם ניתן לראות באי הפרסום משום הפרה של חוק אסור לשון ? האם לשון הרע כוללת במחדל, בהיבט של חוסר עשייה.טענו להגנה של אמת בפרסום, דיווח נכון והוגן כי נפתחה חקירה.התביעה נדחתה דעת הרוב סברו כי הגנת אמת בפרסום חלה על מועד הפרסום עצמו.חשין בדעת מיעוט קבע כי ישנה אמת מתמשכת, אמת שאינה מתפוגגת עם הפרסוםגולדברג (מיעוט) משתמש בדוק' ההשתק, אדם שטוען להגנת אמת בפרסום כאשר לא פרסם עדכון צריך לשתוק.		מדובר על פרסומים אודות איש משטרה, שנפתח נגדו תיק, העיתון לא פרסם את עובדת סגירת התיק.		פס"ד קראוס
	חברי וועדה שמונו לבדוק כשירות של רופא חייבים בחובת דיווח לממונה עליהם, מאחר ודיווח זה הוא פרסום יש לה הגנה				פס"ד מאור נ' מיכאלי
	חובת פרסום היא חובה הנגזרת מהצורך להגן על הציבור ולכן חובה זאת תוכר רק לאחר שפנו לרשויות אך מאחר ולהם לא היתה איזשהי חובה – עוגנה חובת הפרסום.				פס"ד הארץ

קש"ס משפטיכהן: הפגיעה האפשרית אשר כל נהג חייב לצפותה מראש "במהלך הדברים הרגיל", היא הפגיעה בחיי אדם. בני אדם שונים זה מזה, אך אין לכך חשיבות מבחינת הפוגע, שצריך לקחת בחשבון כל סוג פגיעה. לא הצפיות יוצרת חובה אלא צירופה עם רשלנות. בעניין תאונות דרכים, הצפיות היא אבסולוטית אך לא הרשלנות, ולכן יש להוכיח רק רשלנות. שיעור הפיצויים – המזיק חב בתשלום פיצויים על הנזק אשר עלול היה להיגרם טבעית במהלך העניינים הרגיל, ואשר נגרם במישרין. אין לפסוק פיצויים בעד נזק אשר הוא רק תוצאה "מרוחקת" ממעשיך שלך, ותוצאה קרובה ממעשהו של מישהו אחר. היות התוצאה טבעית ובמהלך רגיל של עניינים, הן דרישה אחת. (מבחן הישירות).ברנזון: המזיק הרשלן אינו בוחר את קורבנו, ומשהוכח מעשה עוולה, חייב עושה המעשה לקחת את קורבנו כפי שהוא מוצא אותו. מבחן הציפיות הוא קנה מידה עיקרי לקביעת אחריות לנזק. אלא שלא די בכך שהנזק צפוי. הוא צריך גם להיגרם בפועל כתוצאה ישירה מן העוולה.ויתקון: במקרה של פגיעת אדם עקב נהיגה רשלנית ברכב, יהא כל נזק גופני בגדר הציפיות, אפילו פגיעותו של הקורבן מסוג נדיר ביותר.	בתאונת דרכים שנגרמה ברשלנות הנהגים, נפגע הניזוק בגבו וכתוצאה מכך צמח גידול נדיר בגבו.	ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר
		ע"א 304/68 גינוסר נ' דחאברה
ההלכה – בדיקת ביניים אותה אמור היה לבצע גורם כלשהו ובכך למנוע את הנזק, איננה שוללת אוטומטית את הקש"ס בין התנהגות המזיק לנזק. בדיקת הביניים אינה יותר מאשר גורם בקביעת הקש"ס.אם נתבע התרשל הוא צריך לצפות שגם האחר שצריך לבדוק גם הוא יתרשל. התרשלות א' ואח"כ התרשלות ב' = אחריות כפולה של מספר מעוולים. רשלנות חמורה של גורם זר מתערב לא מנתקת הקש"ס. רשלנות אלקטרה לא ניתק הקשר הסיבתי כי מעשה שאפשר לחזותו מראש אינו מנתק בקשר הסבתי. אפשר היה לחזות מראש שצביעת המיכל עלולה לגרום לטעות והצטברות הנסיבות המחמירות אצל אלקטרה אינה מפחיתה חובת המערערת.מפעיל גם את מבחן הסכון והשכל הבריא.	היה צבע שונה של 2O ושל 2CO – היתה התרשלות שכן בקבוקי הגז הונחו במעורבב וכאשר הורכב על הבקבוק מתאם לבדיקה עם בלון לא נכון התרחש הפיצוץ.	ע"א 622/69 מרכז החמצן בע"מ נ' אלקטרה,
		ע"א 496/72 ארוג'י נ' פינק
קש"ס משפטי וגמ"זאגרנט: המונח סיבה, שעה שהוא משמש לגבי העוולה האזרחית של רשלנות, מכיל בקרבו שני יסודות, אשר אחד מהם הוא יסוד עובדתי מדעי, ואילו היסוד השני הנו בעל אופי משפטי. היסוד הראשון מתקיים כאשר הוכח כי ההתנהגות הרשלנית היוותה, מבחינה פיסית סיבה הכרחית, סיבה בלעדיה אין לקרות התוצאה המזיקה. אולם לא די ביסוד זה, אלא דרוש גם – וכאן היסוד השני – כי היחס העובדתי, הקיים בין אותה התנהגות לבין התוצאה המזיקה, יהיה כזה הנחשב בעיני החוק, כמספיק לשם חיוב המזיק באחריות למשגהו. הבעיה הספציפית היא ריחוק התוצאה המזיקה. 1. המבחן המקובל – לפחות במידה שהמדובר בקביעת הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע לבין התוצאה המזיקה המיידית – הוא זה של "צפיות סבירה". 2. מבחן נוסף קובע כי הקש"ס מתקיים אם התוצאה המזיקה הייתה "בתחום הסיכון", שיצרה התנהגות הנתבע – אם התוצאה הייתה שייכת לסוג הסכנות שהיו מסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנית. מבחן זה הנו הכללה של מבחן הצפיות הסבירה. 3. "מבחן השכל הבריא". לפי מבחן זה יש לשאול האם כל התכונות המציינות בפועל את התנהגות הנתבע כרשלנית, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה? אם התשובה חיובית הרי שנתקיים קש"ס רלבנטי בין המעשה הרשלני לתוצאה. ובלבד שלא התערב גמ"ז משלושה סוגים: בלתי טבעי, התרמיות ומעשים רצוניים. מעשהו הרשלני של המזיק השני (שגרם במישרין לתאונה), אין בו כדי לנתק את הקש"ס בינו לבין המעשה הראשון, אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה ואשר מחובתו היה לחזותו מראש. יש להבדיל בין מקרה בו למעשהו של המזיק יש אופי של סתם רשלנות, לבין המקרה בו התכוון להביא לתוצאה המזיקה, או יחס של אי אכפתיות לתוצאה. אלה הם מעשים מזיקים אשר המזיק הראשון לא היה חייב לחזותם מראש שעה שיצר סיכון, ולכן מנתקים את הקש"ס. ניתן לכלול ברשימת המעשים המזיקים, הנחשבים כגורם זר ושוללים את קיום הקש"ס, גם מעשה שהתבטא ברשלנות בדרגה גבוהה.אין מקום לכלל ההזדמנות האחרונה בסוג עניינים זה. תוכנו של הכלל הוא: כאשר במשפט בין ניזק למזיק, נקבע כי לפי התאונה היה אחד הצדדים מודע או שהיה עליו להיות מודע, למצב המסוכן שיצר הצד השני ברשלנותו, ולאחר מכן יכול היה למנוע את התאונה באמצעים סבירים, ולא עשה כן, תוטל עליו אחריות מלאה לנזק, ואילו אם התובע היה מי שלא ניצל את ההזדמנות האמורה, תיפול רק על שכמו האחריות לה והנתבע יהיה פטור. הכלל האמור נחלק לשני יסודות: 1. רשלנותו של אחד הצדדים הייתה מאוחרת יותר. 2. בזמן התאונה, היה אחד חופשי לפעול והשני חסר יכולת. בישראל קיים הסדר תחיקתי, לפיו ניתן לחלק את הנזק בין צדדים רשלניים, ולפיכך אין מקום לכלל זה שמטרתו להטיל את כל האחריות על מזיק אחד עיקרי. לשם קביעת חלוקת אשמה נכונה, יש לשקול ולהעריך, מבחינה מוסרית, את התנהגותם הרשלנית של כל צד.	נהג הסיע נוסעים בטנדר, ללא מעקה בטיחות. כדי להיכנס לשביל צדדי, היה עליו לנסוע לאחור ובכך חסם חלק מן הכביש הראשי. משאית שהגיעה, לא העריכה נכון את מרווח העקיפה ופגעה בו.	ע"א 23/61 סימון נ' מנשה
דנינג [מיעוט] – מחייב שווה בשווה גם מקום שבו אחד לא אשם כלל, אך לא ברור מי, ובוודאי כאשר רק חלוקת האשם לא ברורה. דעת הרוב – אין להחיל במקרה כזה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולהטיל אחנ"ז שווה, כי תנאי "השליטה המלאה" הקיים בכלל זה לא מתקיים, וומילא – חלוקת אחנ"ז כזו שוללת את תפיסת האשם האישי כמקור לחבות, שביסוד דיני הנזיקין . בנוסף – מקום בו רק אחד מהשניים אשם, ולא ניתן לקבוע מי, יכול כל אחד מהשניים לסתור הכלל בכך שיראה שלא מסתבר יותר שהוא שהתרשל מאשר השני [בהעדר נתונים מדוייקים. בחו"ל, יש מדינות בהם מחייבים כ"א מהמזיקים בשיעור אשמת המינ' בלבד [למשל – אם החלוקה 20% – 80%, ולא ברור מי יותר ומי פחות, כולם – אחנ"ז בשיעור 20% בלבד] . כאן – כמו באנגליה וארה"ב – מקום בו יש אשמה משותפת, ולא ברורה החלוקה, נחלק שרירותית לחלקים שווים, בהעדר ברירה .	אירוע: ת"ד בה נהרג אדם; המחוזי קבע כי שני הנהגים המעורבים חבים 50% מהנזק כ"א, וכי חבות אחד מהם אינה מכוסה ע"י ביטוח חובה ע”פ חוק; הערעור – על הכל [אחריות, חלוקה, מידת הנזק וכו']; לענייננו – שאלת חלוקת הנזק בין המעוולים השונים.	ע"א 411/70 פינס נ' בן עמירה,
– ייתכן מקרה בו מבחן "גורם בלעדיו אין" אינו מתאים; זאת כאשר הנזק נגרם ע"י מס' גורמים מצטברים או חלופיים . – אפשרי: להפעיל מבחן "גורם בלעדיו אין" רק על חלק מהנזק, במקרה כאמור . – די בנטיית מאזן ההסתברויות לטובת התובע ע"מ להוכיח ק"ס [משמע – מספיק 51%…] – הבעיה בנזק מצטבר = קביעת גובה החבות הנזיקית של הגורם, או – איזה חלק מכלל הנזק גרם המזיק הספצ' הזה?; כאן – חלק מהנזק = בגלל הניתוח עצמו, כך שגם ללא רשלנות הרופא, היה נגרם נזק, והשאלה היא מה החלוקה [מצב של החמרת נזק .ההלכה במקרה של נזק מצטבר/חלופי = לחייב כל המזיקים באחריות סולידארית, ע"מ שיפוצה הניזוק . משמע – יכול לתבוע ממזיק אחד את כל ניזקו, וזה אח"כ ייפרע מהאחרים [כמו חוזים] – הבעיה כאן = חלק מהנזק הוא "מידי שמיים", ולא ניתן לפיצוי כלל, כך שחיוב המש' בפיצוי מלא יהווה פיצוי יתר, מה גם שלא יוכלו אח"כ לתבוע את המזיק האחר – כי אין כזה. – הכלל = מזיק נוסף יחוייב רק במידה בה החמיר את הנזק הקיים, ולא על הנזק שכבר היה ולא הוא גרם, כאשר נטל הראיה לחלוקת הנזק = על הניזוק; חריג לכלל = כאשר פעולת המזיק השני מונעת אפשרות להוכיח מה נזק קודם ומה חדש, ואז – נטל הראיה לעניין חלוקת הנטל = על המזיק, ואם לא עמד בה – כל הנזק עליו, למרות הקושי ואי ההגינות שבדבר.	אירוע: הרופא [המש'] החדיר למע' אינפוזיה כהכנה לניתוח; במהלך ההחדרה ניתק חלק מהצינור ונסחף לוריד; בוצע ניתוח נוסף, והצינור הוצא בהצלחה. מכיוון שלא ניתן לקבוע חלוקה יחסית, חוייבו הרופא וקופ"ח לשאת בכל הנזק, ע"ב סכום גלובלי שקבע ביהמ"ש; המע' מערער על גובה הסכום, והרופא + קופ"ח – על חובת הפיצוי וגם על הסכום.	ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי
ריבוי מעוולים:השופט ברנזון: כאשר גרמו שניים, ע"י מעשי עוולה נפרדים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, אחראי כל אחד מן המעוולים למלוא הנזק.השופט שמגר: 1. בכל מקרה בו לא ניתן הנזק להפרדה כדי לייחס את חלקיו למזיקים השונים, יראו אותם כאחראים יחד ולחוד לנזק כולו. 2. בכל מקרה אין להטיל על הניזוק להוכיח חלקו של מזיק בנזק.	המערער נפגע ע"י שני כלי רכב שפגעו בו זה לאחר זה.	ע"א 22/75 אדרי נ' עזזיאן
		ע"א 2028/99 פאר נ' חברה לבניין סילובט
קש"ס משפטי וגמ"ז. מאחר וניתן לומר כי ש.ג סביר היה עוצר אותו – ברור לנו שהש.ג התרשל אך מאחר והפגיעה היתה כאשר אביטן נסע מביתו לעבר סרט בקולנוע הקש"ס להתרשלות הש.ג מתנתק. בן פורת: אין ללמוד מהפרת הוראות כשלעצמה על קיומה של רשלנות בדיני הנזיקין. רכב ממונע הוא דבר מסוכן, קל וחומר רכב קרבי. נוטים לראות ברשלנותו של הגורם המתערב את הסיבה המכרעת לאירוע, אם פעולתו בוצעה במתכוון או בלא אכפתיות או בדרגת רשלנות גבוהה. יש חשיבות לשאלה האם לנתבע שיקול דעת, או שתפקידו היה פקידותי בלבד.כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהווה את אחת החוליות בין ההתרשלות לבין הנזק, יישום הכלל של גמ"ז, יתבטא בהימנעות להטלת אחריות על הנתבע, וכי כדי לסטות מכך לא די בכך שאדם סביר היה חוזה התערבות זו כסבירה, אלא דרוש לפחות שיהיה זה אירוע שהסתברות התרחשותו הייתה ממשית. במקרה של הימלטות אין ליחס לנתבע חזות מראש ואחריות מעבר לנזק שגרם הנמלט תוך כדי בריחתו.	המשיב בהיותו בכלא צבאי, חמק מעיני השומרים, ללא שהציג "כרטיס עבודה", וברח ברכב קרבי. בעיר הוא הסיע טרמפיסטים. הרכב התהפך ואחד מהם נפגע.	ע"א 557/82 מ"י נ' אביטן
בתחומים של אובדן סיכויי החלמה או הצלחה, עקב רשלנות, עצם אובדן הסיכוי הוא הנזק ולכן קיים קש"ס גם אם אובדן הסיכוי קטן מ- 50%.		ע"א 231/84 פאתח נ' קופ:ח
ריבוי מעוולים:השופט לוין: 1. אין בדין הישראלי כל הבחנה מעשית בין מעוולים במשותף לבין מעוולים בנפרד אשר גרמו לנזק אחד. שני אלה נכללים בביטוי "מעוולים ביחד" וחבים בגין אותו נזק יחד ולחוד ובתנאי או שפעלו במשותף למען מטרה משותפת, או הם חבים בחובה משותפת כלפי הניזוק, או אחד שלוחו של השני. 2. שני בעלי כלבים שלא הכירו זה את זה מעודם ואין ביניהם יחסי שליחות, ייעוץ או קירבה אחרת כלשהי, אינם מעוולים במשותף ואינם הופכים לכאלה רק משום שכלביהם פעלו במשותף. 3. נזקו של הנפגע במקרה זה אינו ניתן לחלוקה. 4. שני כלבי הבעלים הידועים הינם בעלי חיים מועדים ויכלו לגרום אותו נזק גם ללא עזרת השלישי. 5. נטל השכנוע להוכחת הטענה כי הנטל ניתן לחלוקה היא על כתפי הנתבעים.השופט בך (בדעת מיעוט): 1. האחריות בנזיקין מבוססת על אשם אישי ואין מקום להטיל אחריות קיבוצית ואם לא יודעים להוכיח מי המעוול שניהם פטורים. 2. כשמדובר בנתבע שידוע כי דבקה בו אחריות אך לא יודעים את חלקו בנזק ניתן ליחס לו חלק משוער. 3. מן הראוי לחתור להשגת תוצאה, לפיה ישלם המזיק על מעשיו, אך לא יותר מן המתחייב ממעשיו. במקרה זה נכון יהיה לחלק את הנטל באופן שווה בין בעלי הכלבים אלא אם יעלה אחרת מן העובדות שהוכחו.	שלושה כלבים תקפו הולך רגל וגרמו לו לפגיעה קשה ונכות גבוהה לצמיתות. שנים מתוך שני הכלבים שייכים למשיבים ואילו הכלב השלישי הינו כפי הנראה כלב רחוב. השופטים נחלקו ביניהם האם יש לראות בכך מעשה עוולה אחד שלא ניתן לחלקו וע"כ על המשיבים לשאת במלוא הנזק או שמא ניתן לחלק זאת באחריות שווה בין שלושת הכלבים ולכם המשיבים יישאו בשני שלישים מהנזק ומכאן הדיון הנוסף.	ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר
קש"ס משפטינתניהו: הקשר הסיבתי העובדתי בין המזיק לאירוע המזיק, אחד הוא באחריות על פי אשם בנזיקין ובאחריות מוחלטת על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. קש"ס זה אינו כרוך בשיקולי מדיניות, אלא נבחן מתוך גישה לוגית. מבחן הסיבתיות המשפטית משתנה על פי מטרות החקיקה. באחריות על בסיס אשם, המבחן הוא מבחן הציפיות. המבחן באחריות מוחלטת, הוא מבחן הסיכון או השכל הישר. מבחן ריחוק הנזק בא לצמצם את סוג הנזק והיקפו ולקבוע למה אחראי המזיק. כל אלה משתלבים בקביעת היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, שכל כולה היא עניין של מדיניות משפטית. על בית המשפט ליישם תפישות של צדק, המתפתחות ומשתנות עם השנים. שאלת היקף הנזק נבחנת על פי מבחן הציפיות – המזיק אחראי רק לאותו נזק שהוא היה צריך לצפותו. מקובל גם העיקרון כי המזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא. משנקבע סוג הנזק, האחריות היא על כל היקפו, גם אם לא היה יכול לצפותו.	המנוח נפגע בתאונת דרכים ועוד בטרם הספיק להגיש תביעה נפגע בתאונת דרכים נוספת.	ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח
		ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל
– אור –אם מעוול אחד מפקח על השני – יש לקבוע לו אחוז אחריות גבוה יותר, אלא אם ניתן לקבוע את חלק האחריות המדויק.אם אי אפשר להוכיח אחריות הנתבע אין להטיל עליו אחריות.במצב בו ניזוק יכול רק להצביע על קבוצת אנשים, כאשר לא בטוח שכולם אחראים לנזקו:לא ניתן להעביר לכל הקבוצה את נטל הוכחת אי ביצוע העוולה.אם לא הוכח מי מהקבוצה הוא המעוול, אזי כולם ישוחררו מאחריות.(אבל הש' נתניהו בהערת אגב – לא שוללת התפתחות עתידית בפסיקה – שכשיוכיחו שהיה מעשה רשלני ולא מסוגלים להוכיח מי אחראי לו – יועבר הנטל על כל אחד מחברי הקבוצה להוכיח כי הוא לא אחראי.)	תאונת עבודה שארעה בעת בנית בית קירור בחצר מפעל- התמוטטות תקרה. 5 נהרגו ונגרם נזק רב. במחוזי חולקה האחריות בין המהנדס, הקבלן , מזמינת העבודה.	ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו
		ע"א 935/95 רביד נ' קליפורד
		ע"א 6643/95 כהן נ' קופ"ח כללית
		ע"א 3881/98 סלמה נ' שדה
		ע"א 7021/99 עזבון שלומי וויצמן נ' בן ציון סלע
		Sindell v. Abbott
		Hymowitz v. Eli Lilly
צריך להפוך את מבחן האלמלא, כלומר לאמר אילו עשתה כך וכך הנזק היה נמנע. בנוסף, בהסתמך על מבחן הדיות, האם די בפעילות הפקיד כדי לתרום להתממשות הנזק. אסור לטעות, יש לשאול לא האם אלמלא התנהגות מסוימת היה נמנע הנזק, אלא האם אלמלא ההתנהגות העוולתית היה הנזק נמנע.	מחדל-: סככה שנפלה. העירייה לא עשתה דבר למניעה.	פס"ד עיריית חדרה נ' זוהר
לא צריך לשאול האם אלמלא חוו"ד הנזק היה נגרם, אלא האם אלמלא חווה"ד הרשלנית היה נמנע הנזק, אם חווה"ד היתה נכונה, האם היה נמנע הנזק. בהמ"ש מחוייב לענות על שאלות היפוטתיות במסגרת של מחדל.	ניתנה חוו"ד רשלנית ונגרם נזק.	פס"ד זלצקי–
הטענה כי הקש"ס התנתק שכן מדובר ברוח יוצאת דופן שהעיפה את השער. נטען כי גם אם השער היה מונח באופן לא רשלני הנזק עדיין היה נגרם, בגלל הרוח. מבחינה סיבתית אין קשר, שכן הקשר בין המעשה העוולתי לנזק התנתק. ביהמ"ש- מנתח את ס' 64(1) ומפנה אל הקושי בפרשנות הסעיף. אם מצד אחד ניתן היה לצפות את הרוח, הרי שיש כאן התנהגות רשלנית. אם לא ניתן היה לצפות את הרוח, הרי שהשאלה אינה של קש"ס, אלא של רשלנות, שכן חלק אינטגרלי של עוולת הרשלנות הוא סוג מסוים של קש"ס- צפיות, אם הרוח לא היתה צפויה הרי שאין מה לדבר על רשלנות. הקש"ס לא קיים מלכתחילה בין הרשלנות לבין הנזק. החריג למעשה מיותר במקרה של תביעה בגין עילה של רשלנות. אור- אומר כי התנאי לגבי עוולת הרשלנות מיותר. העוולה מכילה בתוכה תנאי דומה. אם אמרתי כי מישהו התרשל הרי שעברתי את המכשול של הסיבתיות לעניין ההתרשלות. לצורך עוולה זו הס' מיותר. צריך אותו במקרה של עוולות שאינן מכילות את הקש"ס כחלק אינהרנטי מהעוולה עצמה. לגבי עוולות אלו יש צורך בס' האמור.	שער שתוקן ומונח על הגדר. כתוצאה ממשב רוח השער נפל ופגע במישהו. מוגשת תביעה בגין הנזק, האדם נהרג. האם קיים קש"ס?	פ"ד שרון
כיתן יוצאת פטורה אך במ"ש בוחן את האפשרות שאם היה מדובר במעשה מכוון לא היה בהכרח מתנתק הקש"ס בין הגורם המעוול לנזק. בהמ"ש הדגיש כי "גם מעשה פשע של גורם זר מתערב לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר הראשו, אם נדרשת מהראשון חזות מראש". בהמ"ש אומר שהגורם הזר המתערב נבחן במונחי "צריך לצפות" ואז לא בהכרח יתנתק הקש"ס – צריך לצפות את סוג הנזק ואת דרך התרחשותו הכללית.	עובד לוקח אקדח מהמפעל ומבצע רצח של עו"ד שלו.	בפס"ד כיתן נ' וייס

יא. אחריות למוצרים פגומים

השופט מלץ: עפ"י הוראות ס' 2(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים ברור, שיצרן כל רכיב יכול להיות אחראי לנזק שנגרם ע"י הרכיב, בין בנוסף ליצרן האחר ובין בנפרד ממנו. ייצורו של הבקבוק חייב מראש להביא בחשבון את המטרה והתהליכים שעתיד הבקבוק לעבור ואת ההשפעה שתהיה להם על הבקבוק, החייב להמשיך ולשמש אריזה טובה ובטוחה גם לאחריהם. לפיכך, לא ישמע היצרן בטענה, כי לאחר שעבר הבקבוק את התהליכים הנ"ל אין לראות בו עוד את יצרנו, או טענה שמעתה אין זה עוד אותו בקבוק. כדי להיחלץ מכבלי החזקה שנוצרת ע"י ס' 3(ב) לחוק, מאפשר ס' 4(א)(1) ליצרן ליצור חזקה הגוברת על קודמתה, ולפיה הפגם נוצר לאחר שיצא המוצר משליטתו. חזקה זו נוצרת, אם הוכיח היצרן "שהמוצר המסוים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו". החזקה שנוצרת ע"י ס' 4(א)(1) לחוק אינה יותר מאשר אמצעי הוכחה לכאורה, שבכוחו להסיר מעל היצרן את נטל השכנוע בשאלה אם הבקבוק היה פגום כשיצא משליטתו, אם לאו. במקרה דנן, המערערות לא הוכיחו שהפגם בבקבוק נגרם לאחר שיצא מחזקתן וגם לא הוכיחו את קיום התנאים לתחולת החזקה, לפיה נגרם הפגם לבקבוק לאחר שיצא משליטתן.	עמר פתח מספר בקבוקי בירה שיוצרו ע"י חברת פניציה, אחד הבקבוקים נשבר בידו והוא נפצע. מדובר בפגם בייצור.	ע"א 166/88 פניציה בע"מ נ' עמר
בך: חפץ לא מסוכן יכול להפוך למסוכן אם נפל בו פגם. תנאי להחלת ס' 38 הוא כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת על הסיכון הטמון בהחזקת החפץ, אם לא ייחשב מתרשל. . הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע לנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא כי מעצם היות הדבר מסוכן צריכם הבעלים לצפות את הנזק שיכול להיגרם ממגע עם מי שאינו מודע לאופיו. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח כי עמד בחובת בזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל. השליטה לצורך ס' 41 היא שליטה בלעדית בזמן התאונה. יישום הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" יתבקש ככל שהזמן בין תיקון המכשיר לתאונה יקטן. אין זה מספיק להראות כי משהו לא היה כשורה או שמישהו כנראה התרשל, אלא העובדות צריכות להצביע לכאורה על רשלנותו של הנתבע כגורם ישיר לתאונה.מצא: השליטה הנדרשת היא השליטה הרלוונטית לצורך התאונה. היא נבחנת בזמן התאונה והמבחן לקיומה הוא שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה. תכליתו של תנאי השליטה הוא היא לזהות את הנתבע – לאור היותו בעל זיקה מיוחדת לנכס המזיק, זיקה המעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את הנזק.	אדם מצא את מותו בהיכנסו למעלית אשר לא הייתה בנמצא.	ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי,
השופטת בן פורת: היצרן נדרש לנהוג בזהירות סבירה שלא להוציא לשוק מוצר פגום כשפגם שבו עלול לסכן את בריאותו או את רכושו של המשתמש. יצרן אחראי לנזקי המשתמשים במוצריו, כשמקורו של הנזק ברשלנות המתבטאת, בין השאר, בדגם לקוי. * פסק הדין ניתן לפני כניסת חוק האחריות למוצרים פגומים לתוקפו, ולכן התוצאה הייתה שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנות החברה וכן כתוצאה מרשלנותו התורמת של התובע.	אדם רכש כיסא נוח, אך בעת שהתיישב עליו נתפסה אצבעו במסילת הכיסא ונקטעה.	ע"א 557/77 שפס נ' 'פרימה'

יב. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

הלכה	עובדות	הליך
		רע"א 6131/97 מיכלי מלט נ' הסנה
		רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי
השופט ברק: האם מתקיימים כל יסודות הגדרת "רכב מנועי" במעלית? בהמשך לחקיקת ס' 8 המבקש לקבוע את המבחן התחבורתי כמבחן העיקרי לאחריות עפ"י חוק הפיצויים הוצע גם התיקון השני בהגדרת הדיבור "רכב מנועי" או "רכב" . ברק מנתח את ההגדרה המופיעה בחוק ומגיע למסקנה שהיא אינה רכב לעניין חוק הפיצויים – כהגדרתה בתיקון מס' 4.	המשיב עובד בחברת שיווק בשר ותוך כדי העברת בשר באמצעות מעלית הוא נפגע ורגלו נתפשה בין הקיר למעלית	ע"א 5847/96 חברה לקרור והספקה נ' סובח,
השופט ברק: פ"ד זה הינו מהראשונים שבאו לאחר חקיקת תיקון מס' 8 וברק בא חשבון עם תיקון זה שאין לו ספק כי בא בעקבות "אי אהבתו" של המחוקק את הדרך בה הלכה הפסיקה והגיונה (שמטרתה הייתה הרחבה מתוך שראתה את המקרה הספציפי והייתה מעונינת כי לניזוק יהיה פיצוי) וצמצמה מאד את המקרים שבהם ניתן להחיל את המוסג "שימוש" ברכב כשהוא לא נראה טרוויאלי על פניו ואת יכולתו של השופט לפרש שימוש זה מהו (מתוך שראתה שהכנסת ריבוי מקרים מיותרים תחת כנפי מטרית השימוש מכבידה את עולו של פיזור הנזק על האזרחים). יחד עם זאת מקבל ברק את הדין ומתווה את דרך מבחן השימוש עפ"י התיקון החדש.יישום שלבי המבחן על אירוע זה: שלב ראשון: בחינת השאלה אם המאורע הנגרם ע"י הטעינה באמצעות מנוע המותקן ברכב הנטען מהווה "ת"ד" עפ"י ההגדרה הבסיסית. אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה, יש לעבור לשלב השני בו תבחן השאלה אם מתקיימים בענייננו היסודות הנדרשים עפ"י אחת החזקות החלוטות המרבות. על השלב הראשון – תשובתו שלילית ואילו לשלב השני תשובתו חיובית ועל כן הערעור התקבל.	עובד נפגע בעת שסייע בטעינת מטען על משאית שהוטען באמצעות מנוף שהינו חלק מהמשאית.	רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ,
ביהמ"ש טען כי כשנעשה שמוש בכח המכני של הרכב צריך שיהיה קש"ס בין השמוש לנזק שנגרם. כאן אין קשר בין הכוח המכני של הרכב לבין מה שקרה. הוא התחשמל מכך שהזיז את הצנור לעבר קו החשמל ואין קשר בין המנוע לפגיעה = ההתחשמלות. לא קיים קש"ס משפטי כי זה לא קשור לסכון שבהפעלת מנוע המערבל.	לענין "מאורע שנגרם עקב שמוש בכוח המכני של הרכב". המנוח הועסק ביציקת גדר בטון. אחז בצנור הנייד שנמשך משאבת הבטון הצנור פגע בקו מתח חשמלי גבוה, וגרם למותו מהתחשמלות.	ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רגבי,
		ע"א 595/80בן איון נ' חסונה
ביהמ"ש פסק שלא. ברק – שלב א' – ההגדרה הבסיסית – "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שמוש ברכב מנועי למטרת תחבורה". כאן לא כי 1) התאונה אינה עקב שמוש ברכב מנועי, 2) בעת התאונה לא הופעל הרכב למטרת תחבורה.שלב ב' – האם המקרה נכלל באחת החזקות המרבות? וכאן – מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב. לא היה נצול הכח המכני לכן לא מתקיים.	המערער בעל טרקטור עבד עם הטרקטור בבצוע חפירה. המערער נפגע בגופו במהלך הרכבת סל לטרקטור (ולא בשמוש בכח המכני של הרכב.) . השאלה – האם זוהי תאונת דרכים?	ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ
		ע"א 518/81 סוילם נ' קרנית
השופט ת' אור: מכוח חוק הפיצויים עומדת לנפגע בת"ד עילה לפיצויים בגין נזקי גוף. עפ"י חוק הפיצויים חובקת זכותו זו גם נזקים שארעו עקב רשלנות המאוחרת לתאונה ובכלל זה רשלנות רפואית. השאלה המתעוררת היא האם בשל הרשלנות של ביה"ח אין הוא נושא בחלק מן הפיצוי עבור הנזק שהוא המשך לת"ד. טענה זו מתבססת על עקרונות דיני היושר. כאשר אין לנפגע עצמו זכות כלפי מזיק נוסף, אין מקום לזכות החזרה. העדר העילה משמעותו העדר אחריות מצד המזיק הנוסף (עפ"י ס' 8(א)) .	התובע נפגע בת"ד ובשל רשלנות רפואית נקטעה מאוחר יותר רגלו.	ע"א 3765/95 חוסין נ' טורם
		ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט
		ע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה נ' נור אבו זלאם

יג. פיצויים בגין נזקי גוף

הלכה	עובדות	הליך
השופט ת' אור: 1. הניזוק זכאי להחזרת מצבו הקודם עפ"י מצבו האינדבידואלי אך לא להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. 2. במסגרת הבחירה בחלופה הטובה ביותר עבורו על הניזוק לבחור באפשרות המקטינה את הנזק. 3. במקרה זה הטיפול בביתו הוא הטיפול הנכון גם אם הוא יקר יותר- אך זהו פתרון ספציפי ולא כללי. תקופת העבדות	המערער סובל מנכות קשה כתוצאה מת"ד שהינה גם ת. עבודה ומשפחתו אינה יכולה לסייע בידו ועל כן הוא מאושפז במוסד גריאטרי שלא מתאים למצבו הנפשי שהוא טוב.	ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו,
		ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו
השופט ת' אור: שינוי מקום מגורים רצוני של נפגע בתאונת דרכים ובני משפחתו אינו בגדר החמרה במצב הנפגע הנובעת מתאונת הדרכים.השופט י' אנגלרד: עקרונית, אני נוטה לפרש את מושג ההחמרה פרשנות מרחיבה וליברלית מבחינת הנפגע. אציין, כי גם לפי פרשנות דווקנית של לשון תקנה 2(א)(1) לתקנות, מושג ההחמרה אינו מוגבל להחמרה במצב רפואי, אלא הוא משתרע על כל החמרה הקשורה סיבתית לתאונת הדרכים. במקרה הנדון ההורים – האפוטרופסים חייבים, בשעה שהם שוקלים את מעברם לארץ אחרת בשל בעיות פרנסה, לקחת בחשבון את ההשפעה של שינוי זה על המערכת הטיפולית והרפואית של ילדם הנפגע. אין הם יכולים להטיל מעמסה כלכלית נוספת וניכרת על הגורמים החבים את הפיצויים וזאת רק משום שבעייתם הכלכלית האישית – תהא קשה ככל שתהא – תיפטר באמצעות המעבר למדינה אחרת. בנסיבות אלה איני רואה כי ה"החמרה" שבאה בעקבות שינוי מקום מושב ההורים קשורה סיבתית לתאונת הדרכים. מבחינה מהותית היא תוצאה של החלטת ההורים לשנות את מקום המושב. יש לדחות את הערעור.	נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים עתיים – החמרה במצבו של הנפגע – העתקת מקום מגוריו של הנפגע לחו"ל.	רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח בע"מ,
בית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק היה נפגע פלוני עובד לפרנסתו לולא התאונה. מקובל, על כן, לסמוך על נתונים כלליים – סטטיסטיים ואחרים – כדי לקבוע מהו הגיל הממוצע המקובל בו פורש אדם מעבודה ולהסתמך על נתון זה כבסיס לחישוב הפיצויים. שבית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק היה נפגע פלוני עובד לפרנסתו לולא התאונה. מקובל, על כן, לסמוך על נתונים כלליים – סטטיסטיים ואחרים – כדי לקבוע מהו הגיל הממוצע המקובל בו פורש אדם מעבודה ולהסתמך על נתון זה כבסיס לחישוב הפיצויים.	המערערת השניה הנה אלמנתו של המנוח צבי אבני ז"ל, אשר נפטר כתוצאה מתאונת דרכים . בית המשפט המחוזי פסק למערערת פיצויים כתלויה במנוח, ועל סכום הפיצויים כפי שנפסק היא מערערת בערעור זה. סכום הפיצויים שנפסק למערערת נקבע על פי שיטת הידות ובהסתמך על מספר נתונים אותם קבע בית המשפט.	ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון נ' ביטוח ישיר

יד. אחריות למעשי הזולת ואחריות תאגיד

השופט ברק: לעניין השליחות בנזיקין שלוח הוא ידו הארוכה של השולח, המבצע במקומו פעולה, המוטלת עליו. פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני – ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין – אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני. אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי מעביד-עובד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות, הכל בהקשר הדברים, בו מתעוררת השאלה. פקודת הנזיקין מגדירה "מעביד" ו"עובד" עפ"י מבחן השליטה הגמורה. כאשר עובד מושאל ע"י מעבידו הקבוע למעביד אחר, מוטלת האחריות אך על אחד מהשניים עפ"י מבחני השליטה הגמורה. למרות זאת, אין כל סיבה שלא להכיר בשני שולחים, האחראים שילוחית לעוולת שלוח, הפועל בשירותו של כל אחד מהם. האחריות השילוחית לעוולות השלוח אינה מבוססת על עקרון השליטה, אלא על עקרון השליחות (היד הארוכה). אין מניעה שאדם יפעל כידם הארוכה של מספר שולחים – ס' 14. המדינה ואייל אחראים שילוחית למעשיו של גולדמן. הם מעוולים יחד – ס' 11 – וקיימת ביניהם זכות שיפוי.	המדינה צריכה לבצע משימות הובלה, לשם כך התקשרה עם חברת אייל. לאייל היה הסדר עם נהגים עצמאיים שהופנו לעבודות שונות. במקרה זה גולדמן (נהג) נסע יחד עם ניסים (אע"צ), קרתה תאונה ולניסים נגרם נזק.	ע"א 502/78 מ"י נ' ניסים,
השופט בך: כאשר בעל מגרש או המחזיק בו מזמין בעל מלאכה כדי לבצע באותו שטח עבודת בנייה, אזי ההתקשרות בין השניים תהיה, בדרך כלל, זו של מעביד ועובד או של מזמין וקבלן עצמאי, ולא של שולח ושלוח. די בביצוע עבודת בנייה, הטעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה, ללא היתר כזה, כדי להטיל על המזמין את האחריות לתוצאות ביצוע אותה עבודה עפ"י הוראות ס' 15(5) לפק' הנזיקין, קל וחמר כאשר אין המדובר באי חוקיות פורמלית גרידא, אלא שקיים קשר ישיר בין הפרת החוק האמורה לבין המחדל, שגרם להתמוטטות המבנה. כלומר, כיוון שמדובר במומחה (קבלן) לא הייתה התערבות של בעלי המקרקעין בעבודה, הקבלן הוא עצמאי ולכן אין אחריות שילוחית של המזמין, אלא שבמקרה דנן, העבודה בוצעה שלא כדין, מכאן שמתקיים הסייג של ס' 15(5) לפקודה, המקים למזמין אחריות ישירה.	מדינה, קבלן במקצועו, ביצע עבודת בניית גדר במסגרתה חפר ליד יסודות ביתו של המשיב, כתוצאה מכך התמוטט קיר באותו הבית.	ע"א 273/80 מדינה נ' כהן,

טו. הגנות ( אשם תורם, הסתכנות מרצון והקטנת הנזק )

הסתכנות מרצון דהיינו ידיעה והסכמה (רצון), אין דרישה לצפיות אלא ראיות לכך שהתובע ידע על הסכנה.בוקרה הדיעה כי הסכמה מכללא ואף הסכמה ישירה לוותר על סעדים עקב נזק גוף היא אסורה ובניגוד לתקנות הציבור, ולכן בטלה. פרט להגנת הסתכנות מרצון בחנו גם את נושא האשם התורם היחסי (מידת מיומנותו, מידת האזהרות ועד כמה היה ער להן וכו').	המשיבים ניזקו כאשר השתמשו בטרמפולינה.כנגד תביעתם של המשיבים הציגה המערערת את סעיף הפטור הכלול בכרטיס הכניסה למרכז הספורט ובשלט הכניסה, ואשר על-פיו "החברה אינה אחראית לשום תאונה, נזק או חבלה שייגרמו לקופץ".	ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס
הגנת הסתכנות מרצון לא חלה על קטינים כי אין להם רצון וכי אינם יכולים לותר על סעדים, אבל אשם תורם חלקי אפשר להכיל על ילדים, השאלה היא כיצד בוחנים אותו ? את סבירות הפעולה של ילדים. מבחן אובייקטיבי " האדם הסביר" אופ' פחות תקפה. מבחן נוסף מבחן אמריקאי סובייקטיבי "הילד הספציפי", בוחנים את הילד שבדין, את תובנתו. והמבחן האנגלי שחל בישראל – מבחן משולב "הילד הסביר" מה סביר שילדים יעשו.	2 ילדים מצאו טיל לאו על גג בניין שהתפוצץ ותבעו את המדינה.	ע"א 61/89 מ"י נ' אייגר (קטין),
חובה על ניזוק לבצע פעולה אקטיבית כדי להקטין את נזקו. חלק מהנזק נגרם מהתנהגות הניזוק מכיוון שלא מיהר לקבל טיפול. ברק : עקרון חובת הקטנת הנזק הוא נטל ולא חובה ממשית על הניזוק,הנטל עובר לנפגע שאם לא יעמוד בו יתכן וישללו ממנו חלק מן הפיצויים(ללא קשר לאחריות המזיק). מטרת דיני הנזיקין להשיב המצב לקדמותו זוהי לא הענשת המזיק, הוא צריך לשלם עבור הנזק האמיתי לו גרם.	הניזור נפגע בת"ד, נכנס לו מסמר לרגלו, הנתבעים ביקשו כי יעשה ניתוח פשוט כדי להקטין את נזקם.	פס"ד גולדפרב נ' כלל
דעת רוב : יש צורך בידיעה ממשית ומלאה על הסיכון הצפוי ולא סיכוי רשלני כי יתכן ויקרה. טיב הנזק והיקפו, יכולה להיות מבוססת על הערכה, מבחן סובייקטיבי האם אותו אדם ידע או העריך את הסיכון למ"י לא עומדת הגנת ההסתכנות מרצון. הש' אילן (מיעוט)טוען כי צריך ליצור מבחן גמיש שיתאים לנסיבות, להסיק הסכמה מנסיבות ולא דרישת הסכמה חוזית מפורשת לעניין החריג5 ב' טוען כי פנקס הכיס לא מהווה חיקוק ולכן זוהי איננה אי מילוי הוראה ועדיין אפשר לטעון להסתכנות מרצון.	עוולת הרשלנות – אינתיפאדה – פציעת רעול פנים במהלך מעצרו – נוהל מעצר חשוד – שימוש בנשק חם – הסתכנות מרצון	ע"א 3684/98 מ"י נ' אחלייל
השופט כהן: 1. לעניין הסתכנות מרצון – הגנת הסתכנות מרצון תוכר רק כאשר התנהגות התובע מגלה נכונות להסתכן מרצון תוך ידיעה מלאה של הסכנה, ובנסיבות שאין להן כל הגבלה על הרצון החופשי. רק בנסיבות מיוחדות במינן ויוצאות דופן יוותר אדם סביר מרצונו החופשי על זכותו לתבוע פיצויים בשל עוולה שנעשתה לו. הצטרפות האשה לבעלה היא לא מרצון אלא כורח (אין לה ברירה). 2. לעניין רשלנות תורמת – גם ברשלנות תורמת תנאי ראשון הוא שהמעשה או המחדל של התורמים יהיו בלתי סבירים. צמצום של הגנת ההסתכנות מרצון.הש' עציוני: כאשר אומרים לצמצם את ההגנה לא מאפשרים לאנשים שק"ד לביצוע פעולות מסוכנות, תוך ויתור על סעדים משפטיים (פטרנליזם).	המנוח גרם לתאונת דרכים כאשר נהג מכונית בשעה שהיה שיכור. עמו היו במכונית אישתו וחברו. חב' הביטוח טענה להסתכנות מרצון ולרשלנות תורמת	ע"א 897/75 ווסצ'סטר נ קורן
בימ"ש מנסה לחלק את אחריות העיריה, ע"פ אשם תורם של הניזוק, הוא בוחן את האלטרנטיבות שלו לפעולה (האם יכל ללכת מסביב לשלולית), ריכוז במעשיו. בחינת תוחלת הנזק מצד העיריה היתה נמוכה ולכן לא היה צורך להשקיע באמצעי זהירות וכך הוחל אשם תורם על הניזוק.	המערער החזיק לולבים וקפץ מעל שלולית, נפל ונחבל, ומכאן התביעה נגד העיריה	פס"ד שטרנברג נ' בני ברק

טז. התיישנות

		ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ,
		ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

תחום עיסוקו והתמחותו העיקרי של משרדנו הינו ייצוג נפגעי תאונות-דרכים וייצוג נפגעי תאונות כלי-רכב דו-גלגליים בפרט.

חלקם העיקרי של רוכבי הדו-גלגלי מבוטח ע"י המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול").

מדי יום מתרחשות בכבישי הארץ תאונות אופנועים רבות, בין היתר, בשל רמת הסיכון הגבוהה לה נתונים רוכבי הדו-גלגלי למיניהם, הן מהחלקה כתוצאה ממי הגשם, הן מהחלקה על כתם שמן והן כתוצאה מתאונות עם רכבים השותפים לדרך.

תאונות-אופנועים וקטנועים מובילות לדרגות פגיעה שונות החל משפשופים, ושברים ועד לפגיעות קשות ומורכבות יותר לרבות פגיעות נפשיות שלעיתים מצריכות תהליך החלמה ארוך המוביל לפגיעה בכל רבדי החיים.

כמו בכל תאונת-דרכים, יש חשיבות רבה להתייעצות עם עו"ד המתמחה בתאונות אופנוע לשם בירור מלוא זכויות הנפגע.

המקרים הנפוצים בהם נפגעים רוכבי אופנוע/קטנוע:

◊ תאונות אופנוע כתוצאה מכתמי שמן.

◊ תאונות אופנוע של שליחים.

◊ תאונות אופנוע כתוצאה מהחלקה על כביש רטוב.

◊ פגיעת רוכב אופנוע בהולך רגל.

◊ תאונות אופנוע כתוצאה מאיבוד שליטה.

נפגעת בתאונת אופנוע? נפגעת בתאונת קטנוע? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

מחפש/ת עורך דין לתאונות אופנוע ? עורך דין לתאונות קטנוע ? עורך דין לתאונות דרכים? עורך דין לתאונות עבודה ? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

המשרד מעניק שירותי עו"ד לתאונות-דרכים, עורך-דין לתאונות אופנוע, עו"ד לנזיקין, עו"ד לפיצויים, עו"ד לתאונת עבודה, עו"ד לנזקי-גוף, עו"ד לתביעות פיצויים. במהלך השנים עסק משרדנו בייצוג נפגעי תאונות-דרכים בתביעות רבות כנגד כלל חברות הביטוח והגופים השונים (עורך דין לנזיקין לתביעה נגד AIG, תביעה נגד הכשרה, תביעה נגד הכשרת היישוב, תביעה נגד הראל, תביעה נגד ביטוח ישיר, תביעה נגד תשעה מיליון, תביעה נגד איי די איי, תביעה נגד איילון, תביעה נגד כלל, תביעה נגד "קרנית", תביעה נגד "הפול", תביעה נגד שומרה, תביעה נגד מנורה, תביעה נגד אגד, תביעה נגד דן, תביעה נגד רכבת-ישראל' , תביעה נגד חברת אוטובוסים פרטית) בתיקים שונים, לרבות בתביעות פיצויים נגד הפול בתאונת אופנוע, בתביעות פיצויים נגד הפול בתאונת קטנוע\ בתביעות שליח נגד הפול של רוכבי קטנוע נגד הפול, בתביעות פיצויים של הולכי-רגל שנפגעו בתאונות-דרכים, בתביעות פיצויים בתאונת "פגע וברח" כנגד "קרנית", בתביעות פיצויים של רוכבי אופניים בתאונת "פגע וברח", בתביעות פיצויים של נוסעים שנפגעו בתאונת-דרכים, בתביעות פיצויים של נהגים שנפגעו בתאונות-דרכים, בתביעות של נוסעים באוטובוס שנפגעו בתאונת-דרכים, בתביעות נפילה באוטובוס, בתביעות תאונה במונית ועוד.

כמה פיצוי מקבלים עבור שבר ביד? הערכת תביעה

מחפש/ת עורך דין לתאונות אופנוע ? עורך דין לתאונות קטנוע ? עורך דין לתאונות דרכים? עורך דין לתאונות עבודה ? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

ב.1. חובת זהירות והתרשלות

2. מצג שווא רשלני, חוות דעת רשלנית ונזק כלכלי

הדבר מעיד על עצמו

ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ' כהן

ע"א 8549/00 בית החולים משגב לדך ירושלים נ' דבאש

פ"ד ריילנדס נ' פלטשר (סוף המאה ה-19)

צימרמן נ' גבריאלוב

כהן נ' שבם

SBS

ע"א 123/50 בראונפרויד נ' דרזנר

ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל,

פס"ד קורטאם

ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן

4740/00 אמר נ' יוסף

ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא,

ע"א 23/61 סימון נ' מנשה

יא. אחריות למוצרים פגומים

ע"א 166/88 פניציה בע"מ נ' עמר

יב. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

יג. פיצויים בגין נזקי גוף

ע"א 897/75 ווסצ'סטר נ קורן

נפגעת בתאונת אופנוע? נפגעת בתאונת קטנוע? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

מחפש/ת עורך דין לתאונות אופנוע ? עורך דין לתאונות קטנוע ? עורך דין לתאונות דרכים? עורך דין לתאונות עבודה ? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך! 03-5230007 או לחץ כאן

נפגעת? צור קשר לתיאום פגישה ולבירור זכויותיך!

נפגעת? לבירור זכויותיך ולתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות הזן פרטיך ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

תחומי עיסוק

להתקשרות השאירו פרטים

© כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד ערן אלזם ואין להסתמך ו/או לראות באמור ייעוץ משפטי או לעשות בו כל שימוש ללא קבלת אישור מפורש בכתב.